Of course! Please provide the original title you’d like me to rewrite and adapt.

קופסה עם הבטחות שנעלמו
מאז תקופה מסוימת, יעל החלה לחשוד שבביתם, מעבר לה ולבעלה, גר עוד מישהו. והיא לא התכוונה לרוח רפאים לדעתה, רוחות הן ישויות רציניות: אם הן כבר מופיעות, זה לא בשביל שטויות יומיומיות.
פה זה צרות של בית רגיל. איזה שד משובב.
בהתחלה נעלמו גרביי הספורט שלה. כמובן כל פעם אחת בלבד. מילא אם זה היה קורה בכביסה כל ישראלית יודעת שלפעמים זה קורה. אבל אלה, הלבנות עם הפסים האדומים שלובשת כשהולכת לפילאטיס, תמיד קפצו לעיניה במגירה. כאילו מזכירות לה: מתי נגעת בנו לאחרונה?
ופתאום הן אינן. בהתחלה אחת, וביום שלמחרת השנייה.
הן נמצאו כעבור שבוע בדיוק באותו המקום. מסודרות כמו שבלולים. מעליהן פיסת נייר אפורה, ועליה אותיות מודפסות, קצת עקומות:
“לא הזכרת אותנו 127 ימים. ספרנו.”
זה אתה? התנפלה יעל על בועז, שישב בשקט עם סמארטפון וקרא חדשות. אתה רומז לי שאני שמנה וצריך לחזור לעשות ספורט?
הוא הביט בה בתמיהה ושלל הכול.
לא? באמת… יעל משכה בכתפיה, אף שלא השתכנעה לגמרי. בועז תמיד היה מצחיקן.
אחר כך נעלמה סיכת הראש האהובה שלה זו שתמיד מחכה מול המראה בכניסה. ואפילו הליפסטיק היוקרתי “למקרים מיוחדים” שגרה לה בתיק.
היא מצאה את שניהם בארון המטבח, בין שקיות האורז והפסטות. גם שם מצורפות פתקאות:
על הסיכה:
“תבחרי כבר שיער קצר או ארוך? נמאס לי לשכב ולחכות, ואז את מתגעגעת…”
על הליפסטיק:
“נו, מתי היה המקרה המיוחד האחרון? תני לי סיכוי לפני שאת משאירה אותי להתייבש…”
זה כבר לא מצחיק לחשה יעל ותפסה את בועז, שנרדם על הספה בעודה מבשלת צהריים.
את רצינית? התעורר. אני לא פראייר, לא צוחק ככה על אנשים.
ההיגיון שלו שכנע אותה חלקית. יעל החלה לדאוג באמת.
היא ניסתה לזכור איפה שמה כל דבר וחזרה שוב לבדוק, לפעמים אפילו כמה פעמים. ביקרה אצל רופאת המשפחה, שבסיום הבדיקות אמרה לה שזיכרונה חד לא פחות משלה.
אבל החפצים המשיכו להיעלם.
העטים האהובים שלה. חולצת פסים דקה. קרם ידיים.
ואז השיא צרור המפתחות של הדירה המשפחתית בנעריה. ארבעה ימים בועז הסתובב עם פרצוף נעלב.
יעל נעשתה עצבנית; התקשתה להירדם, נבהלה מכל רעש קטן, כל הזמן בדקה איפה הטלפון, המפתחות והארנק.
אבל בשבת אחת הכול נהיה מוזר פי כמה.
יעל החליטה להקדיש את היום למיון הארון בחדר הלבשה כבר מזמן היה צריך. פתאום, בקופסת נעליים ישנה, מצאה את כל החפצים הנעדרים. מסודרים, יפים, כאילו ראוי להציגם בחנות יד שנייה.
חולצת הפסים מחובקת היטב עם חצאית פליסה קצרה. פתק:
“את עוד יודעת לרקוד?”
העטים, ערוכים לפי צבע:
“את נושכת אותנו כשאת בלחץ. גם לנו מגיע קצת שקט.”
והמפתחות, עם מחזיק מפתחות שמחבר ביניהם, כאילו ידיים אוחזות:
“פשוט התגעגענו להרפתקאות. אף אחד לא נוסע לנעריה. אבל חזרנו לבד, בניגוד לאחרים…”
יעל נבהלה.
בפתקים היה משהו חד, כמעט חומל חוכמה ועצב קל, כאילו מישהי אחרת כתבה אותם, מישהי מחיים שבהם אפילו לדבר עם החפצים זה מובן מאליו.
היא עמדה לסגור את הקופסה כשבחלקה האחורי הבחינה בפתק נוסף, קטן ומעט קמוט. בלי חפץ מצורף, רק פתק.
האותיות רועדות, נדמה שהדף רטוב מדמעות:
“הבטחת לילדה במראה שתהיי ציירת.
אני הילדה הזו.
מאוד בודד לי כאן, בקופסה של הבטחות שנעלמו.”
יעל ישבה על רצפת הארון, גבה נשען למדפי הבגדים העמוסים, ושיחזרה בזיכרונה:
היא בגן חובה, מוציאה לשון מרוב ריכוז, מציירת בטושים בית, שמש, אבא, אימא ואחותה.
שיעור ציור בתיכון ההתרגשות כשצבעי המים נמסים בעדינות על הדף הלח.
ריח צבעי שמן בסדנה. הדממה במוזיאון. כל משיכת מכחול כמו מנגינה.
בהתחלה חשבה שזה יהיה כל חייה.
בהמשך תחביב. מקום לברוח אליו.
ואז… כלום.
לא בגלל שלא הספיקה. פשוט תמיד דחתה תמיד היה משהו “חשוב ודחוף” יותר. עד שההתרגשות ההיא נעלמה, כמו הגרביים, העטים והמפתחות.
היא ליטפה באצבע את הפתק האחרון.
נדמה לה שהוא חמים יותר מכל שאר הפתקים, רוטט קלות, או שזו היד הרועדת שלה.
האם באמת קניות בקניון, או עוד ספר מתח, שווים יותר מהחלום שלה?
כל הלילה התגלגלה מצד לצד. השינה לא הגיעה. בשתיים קמה מהמיטה בחוסר שקט.
לאן את הולכת? בועז פקח עין מנומנמת.
תישן… לחשה יעל.
בפינה בין כל הקופסאות ידעתי שעדיין יש צבעים ישנים, חשבה, ובעודה עוברת במסדרון נעצרה לרגע מול המראה.
שם, מעבר לזכוכית, הסתכלה בה הילדה הקטנה.
מבטה מבוהל. אבל עם ניצוץ של תקווה.