התחתנתי עם אישה שכבר הייתה לה תינוקת. שמונה־עשרה שנים אחר כך היא עזבה אותי. אבל הבת שלה החליטה לבלות איתי את החגים.
ישבתי עם פיג’מה בשלוש אחר הצהריים, אוכל קורנפלקס ישר מהקופסה, כששמעתי מפתח מסתובב בדלת.
לעזאזל. ענת עדיין שמרה על מפתח.
אבל זו לא הייתה ענת. זו הייתה נעה עם שני מזוודות ענק ותיק הגב שלה מהאוניברסיטה.
“שלום, אבא.”
הקופסה של הקורנפלקס נפלה לי מהידיים.
“נעה? מה?”
“אני עוברת לגור אצלך.” היא הניחה את המזוודות ברעש כבד. “טוב, בהנחה שאתה לא מתנגד. אם כן, יהיה לי קצת מביך, כי כבר הבאתי את כל הציוד.”
קמתי מהספה כל כך מהר שהראש סחרר לי.
“לגור כאן? אמא שלך יודעת?”
“ברור. היה לנו את הדיבור.” עשתה מרכאות באצבעות. “אמרתי לה שאני רוצה לגור פה. שזה תמיד היה הבית שלי. ענת בכתה, אני בכיתי, היה בלאגן. אבל היא הבינה.”
“אבל”
“אבא,” היא הביטה בי במבט הרציני שלה, כמו כשהייתה קטנה ורצתה להסביר משהו חשוב. “לאמא יש חיים חדשים עכשיו, דירה מינימליסטית שבה הכל לבן ואתה מפחד לגעת במשהו. ולך יש את הבית הזה המקום שמותר לי להשאיר את כוס הקפה שלי איפה שבא לי, ואף אחד לא נכנס להיסטריה.”
“היי, אני כן מנקה!”
“בטח. בגלל זה יש שלוש כוסות בסלון.”
הייתה צודקת. במטבח חיכו לפחות עוד שש.
“וחוץ מזה,” המשיכה, מורידה את המעיל, “מי ידאג שלא תאכל רק אוכל תאילנדי ועצבות?”
צחקתי, למרות הגוש בגרון.
“אני אוכל עם מקלות. זה נחשב מיומנות.”
“זה נחשב השרדות בסיסית, לא חיים.”
נעה נכנסה למטבח והתחילה לבדוק מה קורה.
“טוב, המצב גרוע ממה שחשבתי.” פתחה את המקרר. “רוטב סויה, שלוש גולדסטאר ו… גביע יוגורט שפג תוקפו? אבא, זה עלוב.”
“היוגורט רק לפני שבועיים נגמר לו התוקף.”
“כתוב מרץ.”
“מרץ היה לפני חודשיים טוב, את צודקת.”
הסתובבה אלי, ידיים על המותניים, בדיוק כמו כשהייתה בת שמונה ואילצה אותי לסדר לה את הצמות.
“טוב. מחר הולכים לסופרמרקט. היום מזמינים פיצה כמו בני־אדם. עדיין יש לך את הטלפון של המקום ההוא עם הצ׳יז נוסף?”
“זה על חיוג מהיר.”
“כמובן שזה.”
בזמן שהפיצה עשתה דרכה, היא הסתובבה בבית כמו מתווכת נדל״ן.
“החדר שלך זוועה, אבל שלי אותו הדבר.” חייכה כשנכנסה לחדר הישן שלה. “ואפילו לא הורדת את הפוסטרים הנוראיים שלי מהתיכון.”
“את שמת אותם, אני לא נוגע בדברים שלך.”
היא שתקה רגע, מתבוננת בקירות, בתמונות, על השולחן העמוס ספרים ישנים.
“אתה יודע מה מצחיק? ענת הציעה שאסדר את הדירה איך שבא לי. ‘כמו שנעים לך’, אמרה. אבל” התיישבה על המיטה “כאן כבר טוב לי. זה שלי.”
ישבתי לידה.
“נעה, אין סיבה שתרחמי עלי ותישארי, אני באמת בסדר.”
“זה לא רחמים, אידיוט.” דחפה אותי בעדינות בכתף. “זה כי כשהייתי בת שנה וחצי והתחלתי ללכת, תמיד חיכית לי עם ידיים פתוחות. כשסבלתי מסיוטים, נתת לי לישון במיטה שלך. כשהשתחררתי מהשירות, בכית יותר ממני.”
“לא בכיתי ככה.”
“אבא, השתמשת בשלושה ממחטות.”
“הייתי… אלרגי.”
“לרגשות, בטח.”
היא חייכה והניחה את הראש שלה על הכתף שלי.
“אתה האבא שלי. לא מי שנתן לי חצי מהגנים, אלא מי שנתן לי הכל אחר כך. ועכשיו כשיש לך בית ענק רק לעצמך ואתה אוכל קורנפלקס בפיג׳מה בעצבות, אתה באמת חושב שאעזוב אותך? אין מצב.”
הקול שלי נשבר.
“אני אוהב אותך, קטנה.”
“גם אני אוהבת אותך, זקן. אבל ברצינות, מחר מנקים פה. יש ריח מוזר בבית.”
הגיעה ערב החג, ונעה קיימה את ההבטחה. גררה אותי לסופר.
“עושים פה ארוחה נורמלית הפעם. בלי אוכל תאילנדי בקופסאות.”
“אבל זה כבר מסורת”
“המסורת החדשה היא אוכל אמיתי. יאללה.”
קנינו כל מה שצריך. היא זרקה לעגלה דברים בהתלהבות מסוכנת.
“אנחנו יודעים בכלל איך לבשל את כל זה?” שאלתי.
“ברור שלא. אבל יש לנו גוגל ואומץ. מספיק, לא?”
לא הספיק.
העוף היה נא בפנים ושרוף מבחוץ. הפירה הפך לדבק. הירקות נשרפו.
הסתכלנו על האסון שעל השולחן בדממה.
“טוב,” אמרה נעה, “אפשר תמיד”
“להזמין תאילנדי?”
“מזמינים תאילנדי.”
אכלנו ישר מהקופסה, צחקנו על הכישלון הקולינרי וזאת הייתה ערב החג הכי טובה שהייתה לי חודשים.
“את יודעת מה?” אמרתי. “זו המסורת החדשה שלנו.”
“כל חג מנסים לבשל משהו מושקע, נכשלים, ואז מזמינים אוכל תאילנדי.”
“נשמע מושלם.”
אחרי הארוחה היא שלפה קופסא קטנה.
“זה שלך. מתנה.”
בפנים היה מפתח, עם מחזיק מפתחות עבודת יד שכתוב עליו “בית”.
“העתק של המפתח שלי. תכל׳ס אני גרה פה רשמית עכשיו.” חייכה. “הוא קצת עקום, אבל כולו באהבה.”
חיבקתי אותה חזק.
“מושלם.”
“היי, אתה כמעט חונק אותי.”
“שקט ותן לי ליהנות מהרגע.”
היא צחקה וחיבקה אותי חזרה.
“תודה על הכל, אבא. על שמונה־עשרה השנים האלה. על זה שלעולם לא הלכת. על זה שאתה, פשוט, אתה.”
“תודה שבחרת להישאר.”
“תמיד.”
באותו הלילה שכבתי ער והבטתי במפתח החדש.
ענת עזבה וזה כאב.
אבל נעה נשארה.
וזה זה היה כל העולם.
