אני בת חמישים, ולפני שנה בעלי נפטר פתאום. לא היתה מחלה ארוכה, ולא משהו שציפינו לו. זה היה טלפון מאוחר בלילה, בית חולים, רופא מדבר משפטים שאני עד היום לא מסוגלת לשחזר. מה שאני זוכרת בבירור מאז, זה איך באותו לילה, חזרתי הביתה, ישבתי על המיטה, ופתאום בפעם הראשונה מזה עשורים, הרגשתי שהחזה שלי לא מהודק.
היינו נשואים כמעט שלושים שנה. האופי שלו היה דומיננטי מההתחלה. הוא היה מהגברים עם מילים כבדות, כאלה שתמיד מתקנים, שתמיד יודעים הכי טוב, שמעלים את הקול כדי להטיל את עצמם. אם משהו לא היה לפי דעתו, הוא הדגיש את זה. אם היתה לי דעה אחרת, הוא אמר לי שאני מגזימה, שלא מבינה, שלא צריכה להתערב בדברים ש”אני לא מבינה בהם”. עם הזמן פשוט הפסקתי לענות. היה קל יותר לשתוק מאשר להתווכח.
החיים המשותפים הפכו למצב תמידי של זהירות. למדתי לקרוא את מצב רוחו כבר כשהוא פותח את הדלת. אם הוא שותק אני לא מדברת. אם הוא עצבני אני מתרחקת. סדר הבית, הארוחות וגם המילים שלי היו מותאמות אליו. אם משהו השתבש, אפילו בקטן, ידעתי שתבוא סצנה. מול הילדים, מול אורחים זה לא שינה לו.
הרבה פעמים חשבתי לעזוב. תמיד היה משהו שהחזיק אותי. לא היו לי כספים משלי. לא היה לאן ללכת. היו לי ילדים קטנים. הוא שלט בחשבונות, בהחלטות, בהכל. כשפעם רמזתי על פרידה, הוא אמר שלא אצליח לבד, שאין מי שיתמוך בי, שהוא יודע “איך לגדל את הילדים”. וכמה שזה כאב לשמוע, חלק ממני האמין בזה.
כך עברו השנים. הפסקתי לבקש רכות. הפסקתי לצפות לתשומת לב. הפסקתי לחשוב על עצמי. התרגלתי לחיות במתח מתמיד. ישנתי קל, התעוררתי מכל רעש. תמיד דרוכה, תמיד נזהרת לא להרגיז אותו.
ביום שהוא נפטר, הבית היה מלא אנשים. שיחות, ביקורים, סידורים, בכי, פנים זרות. אני עשיתי מה שצריך חתמתי על מסמכים, קיבלתי ניחומים, ארגנתי את ההלוויה. בכיתי קצת רק בלוויה עצמה. אנשים הסתכלו עלי, מצפים שאשבר, שאצרח, שאקרוס. זה לא קרה. אמרו לי “תהיי חזקה” ואני הנהנתי, למרות שלא הרגשתי חזקה. הרגשתי משהו אחר.
הלילה הראשון לבד היה מוזר. נכנסתי למיטה מצפה להתעורר עם לב מכווץ, כמו תמיד. אבל זה לא הגיע. ישנתי עמוק. קמתי בבוקר בלי הגוש בבטן שליווה אותי שנים. הבית היה שקט שקט נעים.
בחודשים שאחר כך, התחלתי לשים לב לשינויים קטנים. קיבלתי החלטות בלי לשאול איש. אכלתי מה שבא לי. אף אחד לא בדק איך עשיתי דברים. אף אחד לא דיבר איתי לא יפה. אף אחד לא גרם לי להרגיש נבוכה. יום אחד הילדים שלי אמרו שהם רואים אותי אחרת רגועה יותר, פחות מתוחה. וגם אני הרגשתי את זה.
אני לא אומרת שמה שקרה שמח אותי. אבל גם לא יכולה לומר שאני מתגעגעת אליו. ההרגשה היתה הקלה. מנוחה עמוקה. כאילו הגוף שלי הניח מטען שסחב שנים.
מעולם לא עזבתי כי לא ידעתי איך. כי פחדתי. כי סבלתי יותר משהייתי צריכה. היום, אני חיה לבד. הבית קל יותר. וגם אני.
האם לא בסדר להרגיש כך?
