יוחנן יוחנוביץ’ מתעורר ליום הולדתו ה-118: בודק עיניים, משמן מפרקים, מתכונן לשיחת בוקר מהביטוח הלאומי…

אליאב בניהו התעורר…
למען האמת, היום כבר החל בצורה לא רעה. כשחוגגים לך
118 שנה, להתעורר בבוקר זה הישג בפני עצמו.
ראשית בוצעה בקרת מערכת: פקח עין שמאל עובדת, את הימנית מעט עכורה.
שטף, טפטף, והעין חזרה לצלילותה.
כופף כל איבר שמתאפשר, ומה שלא שימן.
בדק רוורס ודרייב קדימה, הריץ סריקה לשרירי הצוואר.
לאחר שווידא שהכול מסתובב ומקרקע קנאקים במקומם, סימן שתי תיפופים ושלוש מחיאות כפיים, והתחיל יום חדש.
בשעה שמונה בדיוק צלצל אליו סוכן מביטוח לאומי:
שרונה, שלום, חרחר בשמחה לתוך השפופרת אליאב.
שלום גם לך, אליאב בניהו, השיבה שרונה בעצב מהול בבקורת, איך אתה מרגיש היום?
לא מתלונן בכלל, התמתח בתענוג אל תוך הטלפון הזקן הגאה.
איזה חבל, אליאב… בגללו כבר ספגתי השנה חמש נזיפות! היום שלושים שנה שאתה מקבל קצבה ממדינת ישראל, מאז נגמרו לך החסכונות!
סליחה, אשמה שלי. שמעתי שיש החודש תוספת?
כן, “תוספת”… קולה נהיה עצוב ממש כמו אסתר המלכה בב Purim, תגיד, אולי אתה בכל זאת עובד באיזה מקום בשחור? ניסתה מזלה.
מה פתאום, כסף יש לי די והותר, ברוך השם.
חבל… רק בריאות… חתכה בחדות וניתקה.
בתשע ישב אליאב לארוחת בוקר עם נינתו של נינו, שלא גרה בבית, אבל תמיד נכנסה בעצמה עם מפתח.
מיד כשהגיע היה עסוק במדידות. פעם מטבח, פעם אמבטיה. לרוב היה מחשב כמויות של חרסינה, מצייר את שידת העתיד, בודק עלות של מגירות.
הפעם שכח את המטר.
תיקח מהויטרינה, המליץ אליאב, נשאר מאז סבא שלך, חייך בחצי עצב ויצק תה בירוק לתוך הקומקום.
המהנדס רק משך בכתפיו וישב לטעום את החביתה האגדית של הסבא רבא.
בעשר ירד הזקן לעשן מתחת לבניין.
אה! אבינועם, שוב מעשן, אה?
אתה יודע שעישון גורם ל… השכן נתקע בגרונו, מביט בהלם בזקן החי שהחל לעשן בגיל שאחרים כבר מתו “בגלל העישון”.
אנחנו נוסעים היום לתל אביב.
מה יש שם?
נטייל קצת ברוטשילד, נשב בכיכר רבין, נבקר במוזיאון. מי יודע, אולי עוד נספיק לראות את בן-גוריון מתהלך.
בן-גוריון? מה יש להסתכל? הוא כמו כל הזקנים.
בעצמך ראית אותו?
בטח, אפילו פעמיים. פעם הגיע אלינו לכפר.
בארון?
לא, בקרון.
ואתה בן כמה, אבינועם?
שמונה עשרה כבר עברתי, הזקן מוצץ סיגריה.
לך-לך מפה…
בטח, השאירו אותי עוד לקצת.
טוב, מזל טוב לבגרות!
תודה, והזקן שב פנימה.
באחת עשרה התקשר מנכ”ל סלקום ובכה בבקשה שיעבור חבילה. החבילה שהייתה לאליאב שרדה רק בשבילו, ובחשבון מול השקל לא עלתה כלום, בעצם סלקום שילמו לו כדי לא להיעלם מהמציאות.
בשעה חמש התייצב אליאב בסופרסל. לכבוד יום ההולדת הציעו לו הנחה בגובה הגיל. אליאב בחר עוגה, קילו בננות וטלוויזיה ענקית.
בעודף הזמין מונית וסבלים לשינוע.
בשבע התקשרו מהמכון הפתולוגי בלניאדו: אולי סוף-סוף תבוא לקחת את פוליסת הביטוח שלך והכפכפים.
שמונה הגיעו האורחים. אליאב ערך שולחן, הדליק את הטלוויזיה החדשה, מזג יין.
הברכות היו קצרצרות. איש לא ידע מה לאחל, לכן פשוט עמדו אחד, אחר השני.
בעשר הגיעו השוטרים, ביקשו להיות בשקט דיירים קשישים מעבר לקיר מנסים להירדם. האורח פתח את הדלת וזרע בלב השוטרים סחרור חלומי של דעת.
לישון הלך אליאב בסביבות חצות, עת שאריות האורחים נודדו לבתיהם ובתי החולים. מחויך לתוך הריק, שלף מהאצבע וטמן מתחת לכרית את הטבעת המוזהבת שהעניקה לו אשתו לפני לכתה, עליה נחקק בכתב מיניאטורי: “תחיה בשביל שנינו”.
וכך הוא עשה…