תקשיבי, רציתי לשתף אותך על משהו שעובר עלי בשנה האחרונה. אני בת חמישים, ולפני שנה, בעלי נפטר פתאום. זה היה בלי שום התרעה, לא מחלה ארוכה, שום דבר שאפשר היה להתכונן אליו. קיבלתי טלפון באמצע הלילה, הלכתי לבית החולים, רופא דיבר איתי במילים שאני לא מסוגלת לזכור עד היום. מה שאני זוכרת בצורה הכי חדה זה שחזרתי הביתה באותה לילה, ישבתי על המיטה, ופתאום הייתי בלי הלחץ בחזה, כזה שלא הרגשתי שנים.
היינו נשואים כמעט שלושים שנה. מההתחלה האופי שלו היה עוצמתי. היה מהגברים האלה דיבור כבד, תמיד צודק, תמיד קובע, מגביה את הדציבל כדי להשתלט על הסביבה. אם משהו לא היה כמו שהוא רוצה היה מדגיש את זה. אם הייתי אומרת משהו אחר, ישר היה אומר שאני מגזימה, שאני לא מבינה, שאין לי מה להתערב בדברים שאני “לא מבינה בהם”. עם הזמן, פשוט הפסקתי לענות. היה לי קל יותר לשתוק מאשר להתווכח איתו.
החיים המשותפים נהיו סוג של מסע הישרדות. למדתי לקרוא אותו שנכנס הביתה אם הוא שקט, אני משאירה את הבית שקט. אם הוא עצבני, אני מתרחקת ממנו. מסדרת את הבית, את הארוחות, אפילו את המילים שלי הכול לפי מצבו. ואם משהו היה משתבש, אפילו קטן, ישר הייתה דרמה. מול הילדים, מול אורחים, זה לא היה משנה.
הרבה פעמים חשבתי לעזוב. אבל תמיד משהו עצר אותי. לא היה לי כסף משלי, לא היה לי לאן ללכת, הילדים היו קטנים. הוא החזיק את כל הכספים, את כל ההחלטות, את הכול. אם אי פעם רמזתי על פרידה, אמר לי שאני לא אצליח לבד, שאין מי שיתמוך בי, שרק הוא יודע “להוביל את הילדים קדימה”. כמה שזה כאב לשמוע, היה בי חלק שהאמין לו.
וככה השנים המשיכו. הפסקתי לבקש חום, הפסקתי לצפות במשהו ממנו, הפסקתי לחשוב על עצמי. התרגלתי לחיות במתח מתמיד. ישנתי קל, התעוררתי מכל רעש. תמיד דרוכה, תמיד נזהרת שלא להרגיז אותו.
ביום שהוא נפטר, הבית היה מלא אנשים. טלפונים, ביקורים, סידורים, בכי, פנים זרות. עשיתי כל מה שהיה צריך חתמתי על ניירות, קיבלתי תנחומים, ארגנתי את ההלוויה. בכיתי מעט בזמן ההלוויה. אנשים הסתכלו עלי, כאילו מחכים שאתמוטט, אצעק, אשבר. לא עשיתי את זה. אמרו לי “תהיי חזקה” ואני הנהנתי, אבל בכלל לא הרגשתי חזקה. הרגשתי משהו אחר.
הלילה הראשון לבד היה מוזר. שכבתי במיטה, ציפיתי לקום עם הלב דחוס כמו תמיד אבל זה לא קרה. ישנתי טוב. התעוררתי בלי אותה מועקה בבטן שלא עזבה אותי שנים. הבית היה רגוע. שקט אמיתי.
עם הזמן פתאום שמתי לב לשינויים קטנים. אני לוקחת החלטות לבד, אוכלת מה שמתחשק לי, אף אחד לא בודק אותי, אף אחד לא נוזף בי, אף אחד לא מעלה לי אי נוחות. יום אחד הילדים שלי אמרו לי שאני נראית אחרת רגועה יותר, פחות עייפה. ואני מרגישה את זה.
אני לא אומרת שהמוות שלו גרם לי שמחה, אבל גם לא אגיד שאני מתגעגעת. ההרגשה שצפה בי היא הקלה. מנוחה עמוקה. כאילו הגוף שלי שחרר משקל שהוא סחב שנים.
מעולם לא עזבתי, כי פשוט לא ידעתי איך. כי פחדתי. כי הסכמתי לחיות ככה הרבה יותר מדי. היום אני חיה לבד. הבית פתאום קליל יותר. ואני גם.
את חושבת שזה לא בסדר להרגיש ככה?
