התעוררתי הבוקר… בעצם, אפשר לומר שהיום התחיל לא רע בכלל. כשאתה בן 118, לקום מהמיטה זו כבר סיבה למסיבה.
קודם כול, ניגשתי לבדיקה השגרתית: פקחתי עין שמאל עובדת. אחר כך עין ימין קצת מטושטשת. שטפתי, טיפלתי בטיפות הכל נהיה כמו חדש. כיפפתי כל מה שזז, ומה שלא קצת שמן WD40. בדקתי אם אפשר ללכת קדימה ואחורה, עשיתי סיבוב עם הצוואר, רקוד קל כדי לוודא שהכל עדיין פועל ונשבר כראוי. שני טפיחות, שלוש מחיאות כפיים קדימה, מתחיל יום חדש.
בשמונה בדיוק צלצלו לי מהמוסד לביטוח הלאומי:
שירה, בוקר טוב, אמרתי בקול צרוד אך שמח.
וגם לך, מר אברמסון, ענתה שירה בעצבות לא מוסתרת, איך אתה מרגיש היום?
אין לי מה להתלונן, חייכתי אל תוך השפופרת.
חבל… נאנחה שירה, כבר קיבלתי עליך חמש הערות השנה! היום כבר שלושים שנה שאתה לא מקבל יותר פנסיה צוברת ועברת לקצבת זקנה!
סליחה. שמעתי שיהיה תוספת החודש?
כן, תוספת… הקול שלה נשמע כמו של בובה ישנה אממ, אולי אתה עובד באיזה מקום מהצד? ניסתה להרוויח משהו חיובי.
לצערי לא. הכסף מספיק לי בשפע.
חבל… רק בריאות… לא סיימה את המשפט וניתקה.
בתשע התיישבתי לארוחת בוקר עם נין-ניני, אמיתי, שלא גר איתי אבל תמיד פותח את הדלת עם המפתח שלו. תמיד, כשהוא נכנס, מתחיל למדוד כל חדר המטבח, המקלחת… אחר כך יושב ומחשב עלות תיקונים, מסמן רהיטים, עושה סקיצות.
היום שכח את המטר.
קח מהויטרינה, הצעתי לו, מהסבא שלך נשארה, ציחקקתי בסלידה ומזגתי מים לתה.
הוא רק נשף בכבדות והתיישב לאכול את החביתה האגדתית של נינו הגדול.
בעשר יצאתי לעשן מתחת לבית.
או! אברמסון, שוב אתה עם הסיגריה?! אתה יודע שזה מסוכן… השכן נשתתק, מסתכל עלי, אדם בגילי שחי למרות שהתחלתי לעשן בגיל שבו כבר נפטרים מ”מה שזה גורם”.
אנחנו נוסעים היום לתל אביב.
מה יש לעשות שם?
נרכב ברכבת הקלה, נלך לכיכר רבין, נציץ במוזיאון.
מה כבר יש לראות? מוזיאון כמו מוזיאון.
אבל אתה היית שם?
בטח, הוא בא פעם לכפר שלנו להתנדב.
בתוך קבר?
לא, בכיתה.
תגיד, בן כמה אתה?
שמונה-עשרה נהייתי, ממלמל כשמסנן בין השפתיים.
יאללה יאללה…
כן, נשארתי עוד קדנציה.
יופי, מזל טוב על הבגרות.
תודה, חייכתי ונכנסתי הביתה.
באחת-עשרה התקשר מנהל “פלאפון”, הפציר שאחליף מסלול, כי זה שלי נעלם כבר מהמבחר ורק בגללי נשאר, ובפועל, במונחי השקל החדש, הם משלמים לי.
בחמש בצהריים הגעתי לסופר. ביום ההולדת יש הנחה לפי הגיל. אז לקחתי עוגה, קילו בננות וטלוויזיה רחבת מסך. במטבע העודף קראתי מונית ומובילים.
בשבע בערב התקשרו מהמכון לרפואה משפטית. הזכירו לי באדיבות לבוא לקחת את תעודת הביטוח והנעלי בית שלי.
בשמונה כבר הגיעו האורחים, ערכתי שולחן, הדלקתי את הטלוויזיה החדשה, מזגתי יין. הברכות היו די מינימליות, כנראה לא ידעו כבר מה לאחל, אז פשוט קמו בזה אחר זה.
בעשר בערב באה המשטרה וביקשה קצת שקט שכן מהדירה ממול מבוגר. פתחתי בעצמי את הדלת, מה שהוביל לקצר תפיסתי זמני אצל השוטרים.
לישון הלכתי רק קרוב לחצות, כשמרבית מהחוגגים עזבו חלקם לבתים, חלקם לבתי חולים. מחויך אל ההווה השקט, הורדתי את הטבעת המוזהבת מהאצבע והנחתי מתחת לכרית זו שהזמינה אישתי ז”ל, שעליה חקוקה בכתב ידה: “תחיה בשביל שנינו”.
וזה בדיוק מה שעשיתי.
