נועה גדלה יתומה, למרות שהוריה בחיים. אמנם את אימה, רותם, ראתה נועה רק בתמונות ושיחות וידאו, אך אביה, אילן, גר בדירה ממול, אך מעולם לא לקח חלק בגידולה.
לפעמים נדמה היה לנועה שאביה אפילו חושש לפגוש בה ברחוב, שמא תבקש ממנו משהו.
בעבר נעלבה נועה מאימה, שברצונה לרדוף אחרי האושר שלה, שכחה את בתה היחידה, אך עם השנים למדה להבין אותה.
קשה מאוד להישאר עם ילדה קטנה כשאתה בן שש עשרה בלבד, במיוחד כשאבי הילדה הוא בן כיתתך ושכן.
לפחות לא הפילה אותה יכלה גם לבחור בדרך אחרת. למרות שאימה הפקידה את נועה כפעוטה בידי הוריה, נועה הייתה אסירת תודה לה, כי מי יודע איך היה מתפתח חייה אם הייתה גדלה לצד אם שלדבריה, לא החזיקה שום רגשות אמהיים.
למזלה, נועה זכתה לילדות מאושרת, מלאה אהבה וחום.
סבה וסבתה אהבו אותה ללא גבול, ואמה נהגה לשלוח לה מתל אביב בגדים אופנתיים ומשחקים.
כשרותם נישאה לאזרח זר ונסעה לחו”ל, המשלוחים וההעברות בנקאיות רק התרבו.
לעיתים אפילו נדמה היה לנועה שאימה מנסה לכפר על חטאיה מרחוק.
ליום הולדת שמונה עשרה שלחה לה כסף רב, והסב השתמש בכסף כדי לקנות לנועה דירת שני חדרים בירושלים.
הנה, הילדה בגרה חיכו לה לימודים באוניברסיטה, ובטח עדיף שתהיה לה דירה משלה מאשר חדר צר במעונות הסטודנטים.
כך ניסתה רותם, לאט ובזהירות, להבהיר לנועה שכל מה שעשתה עשתה לטובתה.
למרות זאת, ולמרות הפתעתם של הסבא והסבתא, נועה מעולם לא שמרה טינה לאימה, אך גם לא חשה קרבה גדולה אליה.
בביקוריה הנדירים של רותם בארץ, חשבו לא פעם שמדובר באחיות כל כך דומות, ורותם נראתה צעירה מגילה באמת.
“נו, נועה, אולי בכל זאת תבואי איתי?”
“אני חייבת להמשיך ללמוד.”
“תקשיבי לי, ילדה חכמה הנה המספר שלי החדש. אם תצטרכי כסף או משהו, תתקשרי בכל שעה.”
“תודה, אמא. באמת נתת לי כל כך הרבה, בגדים וכסף יש לי מספיק להמון זמן.”
נועה כלל לא הבחינה באי הנחת שפשטה על רותם לשמע המילה “אמא”.
רותם לא הייתה מוכנה באמת לאימהות, ואפילו לבעלה בחו”ל סיפרה שהיא עוזרת להוריה ולאחותה הקטנה, כשהסתירה את קיומה של בת בוגרת בישראל.
ייתכן שאהבה את נועה, אך באהבה אחרת לא של אם לבת, אלא כמו קרובה רחוקה.
כאשר בן זוגה של רותם עזב אותה למען בת ארצו, היא שבה מיד לישראל, אל בתה.
“נועה, את לא מתנגדת שאגור איתך?”
“ברור שלא. ממילא אני מתחתנת עוד מעט, ואז נעבור לגור אצל איתמר.”
“מתחתנת? את רק בת עשרים!”
“רק? את הרי ילדת אותי בגיל שש עשרה!” רצתה לומר, אבל שתקה. לא נעים להזכיר.
נועה כבר בוגרת ויודעת לבחור בעצמה מתי ועם מי להינשא.
תמיד השוותה נועה בין ההורים של איתמר ואימה שלה ההורים שלו קיבלו אותה באהבה גדולה, ואילו רותם אפילו לא התעניינה באמת במי ביתה מתחתנת.
“אני אגיע לחתונה, אבל עכשיו אני צריכה לנוח קצת. אני נוסעת לאיוס, יוון.”
“יוון שמעתי מאיתמר שיפה שם”.
החתונה הלכה והתקרבה. נועה ליוותה את ההכנות, עייפה אך נרגשת.
איתמר היה עסוק בנסיעות עסקיות, ורותם נעלמה שוב לא יצרה קשר, ולא הייתה עדות ממנה.
אבל נועה ידעה היטב עוד רגע תספר לאיתמר שהוא עומד להיות אבא
היא לא תכננה הריון, אבל ממילא החתונה קרובה ואף אחד לא ירכל.
“סוף סוף! כבר חששתי שנשבית ביוון ונשאר שם לנצח.”
“מה פתאום, אהובתי. אני לא עושה תרגילים כאלה.”
למרות שבחלק הזה, איתמר שיקר באמת היה לו רומן קצר שם.
הכל קרה כמו סצנה מסרט, ואותם ימים צבעוניים פתאום הפכו למשהו בלתי צפוי.
נועה נדהמה.
“איזה סודות כבר יש?! הרי אמרתי לך מזמן אני בהריון מאיתמר!”
“תחזרי על מה שאמרת?! את בהריון מבעלי?! זה בדיחה?!”
“אני לא בדיחתית! הכרנו ביוון בילינו שם לילות לוהטים ואחר כך כאן, בזמן ההכנות לחתונה שלך איתמר, תגיד לה כמה טוב היה לנו!”
“תסתלקו. שניכם. איני רוצה לראות אתכם יותר.”
“נועה, תסלחי לי. עשיתי טעות.”
“נישואים לאדם בוגד זו הייתה הטעות האמיתית!”
נועה הגישה בקשה לגירושים. לא סלחה לאיתמר, וניתקה קשר מאמה.
היא חזרה לקיבוץ של סבא וסבתא, נשארה שם לתקופת ההריון וילדה בן בריא.
את האם לשעבר ובעלה מחקה מחייה.
חודש לאחר הלידה קיבלה טלפון מבית החולים בתל אביב.
“את הבת של רותם כהנוביץ’?”
“כן, קרה משהו?”
“אמך נפטרה במהלך לידה. נולדה ילדה. אולי תרצי לקחת אותה? שנכניס אותה למחלקה, או שתבואי?”
“אני… אני באה!”
נועה לא יכלה אחרת. היא אספה את הילדה בכל זאת, לא משאירים תינוקת כך…
איתמר ממילא לא רצה כל קשר, והמשיך להאשים את רותם בלבד.
נועה הבינה ששניהם אשמים אך לילדים אין חלק בחטאי ההורים.
ילדים הם שמחה. שמחה היא מתנה, ואין דבר כזה יותר מדי אושר.
החיים מגלגלים לכל אחד הזדמנויות ובבחירה לאהוב ולקבל, נועה גילתה עד כמה הלב תמיד מסוגל להתרחב.
