יעל גדלה לא בדיוק יתומה, אלא יתומה עם הורים חיים. את אמא שלה, חנה, יעל ראתה בדרך־כלל בתמונות ובשיחות וידאו, ואילו אבא שלה, גדי, התגורר ברחוב המקביל אבל מעולם לא טרח להיות שותף בגידול בתו.
יעל הייתה משוכנעת שגדי אפילו מפחד להסתכל לה בעיניים רק שלא תבקש ממנו משהו, חס ושלום.
פעם, יעל נפגעה מאוד מזה שאמה שכחה ממנה לגמרי במרדף אחרי האושר שלה. היום היא דווקא מבינה אותה.
לא פשוט, כנראה, להישאר עם תינוקת על הידיים בגיל שש עשרה, במיוחד כשאבא של הילדה הוא בן־כיתתך וגם שכן.
תארו לכם: לפחות לא פחדה והביאה את יעל לעולם, יכלה גם לוותר על זה. אמנם השאירה את יעל כתינוקת אצל סבא וסבתא, אבל יעל רק הודתה לה על כך. מי יודע איך הייתה חייה נראים, לו הייתה צמודה לאמא שמעולם לא הרגישה רגשות אמהיים.
אבל מה? ילדות נהדרת הייתה ליעל היא התרחצה באהבה ובפינוקים אינסופיים.
סבא יצחק וסבתא מרים פינקו אותה ללא גבולות, ואמא שלה פה ושם שלחה מהעיר בגדים אופנתיים, צעצועים מדליקים, ואת המשלוחים מלוות בהעברות כספים נדיבות.
כשהתחתנה חנה עם זר (מדרום אפריקה, אם זה מעניין מישהו), זרם החבילות וההעברות רק הלך והתחזק.
לפעמים יעל חשבה שאמא שלה פשוט מנסה לקנות את מחילתה.
ליום הולדת שמונה עשרה אפילו העבירה כסף, שיספיק לסבא לקנות ליעל דירה בפתח תקווה.
הנה, הנכדה בוגרת כבר, והולכת ללמוד באוניברסיטה; לא ראוי, הרי, שתידחס בחדר קטן במעונות.
חנה ניהלה את המערכת יחסים כמו אלופה במעין נוכחות חצי-רוח רפאים, אבל תמיד עשתה רושם שהכול נעשה לטובת יעל.
להפתעת סבא וסבתא, יעל אולי לא שמרה טינה, אבל גם לא בדיוק התלהבה מהקשר עם חנה.
בין שלל הפעמים שבהן חנה קפצה לבית, רבים חשבו שמדובר בשתי אחיות. הן נראו כמו תאומות, וגם חנה ידעה לשמור על עצמה אף אחד לא האמין שהיא כבר בת שלושים וארבע.
נו, יעלי, אולי תבואי איתי?
לא, אני צריכה ללמוד עכשיו.
טוב, תלמדי, חכמה שלי הנה המספר החדש שלי, צריכה משהו כסף, בגדים, כל דבר תמיד תתקשרי.
תודה, אמא. האמת קנית לי בערך כל דבר אפשרי. יש לי מספיק לכל החיים.
יעל אפילו לא שמה לב שחנה קפאה כששמעה את המילה אמא.
חנה עצמה לא הרגישה עדיין כמו אמא. אפילו לבעלה הזר סיפרה סיפור על עזרה להורים ואחות קטנה, ומעולם לא הזכירה את הבת הבוגרת שמחכה בארץ.
אהבה את יעל? כנראה אבל מהסוג של אהבה שיש לדודה רחוקה, לא כמו לאמא ובת.
ואז, כשהבעל עזב אותה, לטובת ישראלית אחרת כמובן, המקום הראשון שחנה הגיעה אליו היה הבית של יעל.
יעל, אפשר לגור אצלך תקופה?
בטח, תרגישי חופשי. בכל מקרה, עוד מעט אני מתחתנת, ואז נעבור לאורי.
את מתחתנת? לא מוקדם מדי? בסך הכול חגגת עשרים!
מוקדם?!
רצתה להוסיף את ילדת אותי בגיל שש עשרה, אבל בלעה את הלשון. למה להעליב? היא כבר אישה בוגרת ויכולה להחליט על עצמה.
יעל לא יכלה להימנע מלעשות השוואות: ההורים של אורי קיבלו אותה חיבוק חם ואוהב. חנה? אפילו לא בדקה עם מי יעל מתחתנת.
אני אגיע לחתונה, אבל עכשיו אני חייבת לנוח קצת לנסוע לרודוס.
רודוס בטח יפה שם אורי גם נוסע לשם לפעמים בענייני עבודה
החתונה התקרבה, יעל עבדה קשה הסידורים, השמלות, מתח אינסופי.
לאורי פתאום צצו עניינים דחופים איחור, כמובן.
אמא? נעלמה ברודוס ולא טרחה אפילו להרים טלפון. יעל כבר לא ידעה מה לחשוב.
מה שבטוח היא חיכתה ליום שאורי יגלה שהוא הולך להיות אבא!
יעל לא ממש תכננה היריון לפני החתונה, אבל היי החופה פה מעבר לפינה, ומי כבר יחשוד בה עכשיו לעזאזל?
סוף סוף! כבר חשבתי שהתאהבת באיזו יווניה וביטלת הכול
מה פתאום, אהובה, יווניה? שאני אסתבך עם מישהי מהצד? ממש לא
על זה, כמובן, קצת שיקר אבל זה סיפור אחר.
התברר ש”נפילה קטנה” התרחש באותו טיול עבודה.
והנה היא, מישהי לא מוכרת, מופיעה בחתונה.
יעל הסתכלה בתדהמה.
איזה סודות? אני בהריון מאורי, אמרתי לו כבר שיגיד לך
מה אמרת עכשיו??? את בהריון מהבעל שלי? זה בדיחה?
אני לא יעל, כן?! לא יודעת איך צוחקים על זה. הכרנו ברודוס, היה לנו חיבור מטורף, ואז פה, בחתונה שלך אורי, תספר לה היה לנו רע!
תעופו מכאן, שניכם! לא רוצה לראות אתכם יותר!
יעל, סליחה, זו הייתה טעות!
טעות הייתה להתחתן עם מישהו שמסוגל לכזה דבר!
יעל הגישה בקשה לגירושין. לא סלחה לאורי, וגם עם אמא ניתקה קשר.
חזרה לבית סבא וסבתא, בכפר בצפון, ושם ילדה בשקט בן מתוק.
מאמא ומהאקס כלום. לא שמעה, ולא רצתה לשמוע.
חודש אחרי הלידה טלפון מהמחלקה ליולדות בבית חולים איכילוב:
את הבת של חנה שפירא?
כן, משהו קרה?
אמך נפטרה בלידה, משתתפים בצערך. נולדה תינוקת, אולי את רוצה לקחת אותה? יקירה, את לא עונה לקבוע לה בית לתינוקות, או שתבואי?
אני אני אגיע!
יעל לקחה את התינוקת. פשוט לא יכלה להשאיר אותה שם.
אורי בכל מקרה לא היה אוסף את הילדה. מבחינתו אשמה רק חנה.
יעל הבינה אשמים כולם, אבל למה שהילדים ישלמו?
ילדים הם אושר. האושר שלה. ועל אושר לא מוותרים, כי מי יודע, אולי עוד יגיע עוד קצתהלילות הראשונים היו הכבדים ביותר. יעל התבוננה בתינוקת החדשהבת אמא שלה, אחותה למחצה, פלא שהיא עצמה התקשו לקרוא לו בשם. הילד שלה הביט מקרוב, תפס בידה, ושאל: אמא, למה היא כל הזמן בוכה?
יעל שילבה את שניהם בין זרועותיה, נשימה עמוקה.
היא לא מכירה אותנו עדיין, וגם אנחנו צריכים להכיר אותה. לפעמים הלב בוכה כשהוא מתגעגע.
הילד שתק רגע, ואז ליטף בעדינות את ראשה של האחות החדשה.
שנים חלפו. בבית האבן שבכפר היה עכשיו תמיד ציוץ כפול וקצת בלאגן. יעל למדה לאהוב בלי תנאים, כמו שסבא וסבתא לימדו אותה; וגם לסלוח, לעצמה ולאחריםכי החמלה היא הדבר היחיד שלא נגמר אף פעם.
כשמישהו פעם שאל את יעל אם היא מרגישה שהיא לבד בעולםהיא רק חייכה. עוד תינוקת על הידיים, ילד שמתרוצץ, ומדי פעם רוח חמה שמביאה זכרונות ומגע של חסד.
לבד? מי כאן בכלל לבד?
ולפני שהלילה ירד, היא לחשה לשניהם:
אמא תמיד נשארת. בכל מובן.
