למה את לא נותנת לנו לגור אצלך, אני עומדת ללדת בקרוב, ואת בכל מקרה גרה לבד.

אפשר לספר לך משהו אישי? חצי מהילדות שלי אני ואחותי התאומה בילינו במוסדות, וכשדודה שלנו, אחות של אמא שלנו, הגיעה לגיל שמונה עשרה, היא החליטה לקחת אותנו אליה הביתה. והיא ובעלה הפכו להיות ממש הורים עבורנו אני עד היום אוהבת אותם מאוד, והלב שלי מלא בהכרת תודה על כל מה שעשו בשבילנו.
ביום הולדת שמונה עשרה שלנו, דודה ובעלה לקחו אותנו לדירה שלושה חדרים במרכז תל אביב דירה שבעבר הייתה של ההורים שלנו. כל השנים הם השכירו אותה, ואז הם הציעו שנמכור אותה ונחלק את הכסף, שכל אחת תקנה דירה משלה. זה נשמע לנו כמו רעיון מצוין. היא הייתה באמת אחלה דירה, ככה שקיבלנו סכום יפה. לי היה מספיק כדי לקנות דירה שני חדרים נחמדה במרכז פתח תקווה, כמובן שעשיתי משכנתא, אבל סיימתי להחזיר אותה בשנה אחת בלבד. אחר כך ישר נכנסתי לשפץ ולקנות רהיטים.
ההורים היו סופר מרוצים שהשתקעתי, אבל דאגו לאחותי כל הזמן ניסו להסביר לה מה נכון ומה חשוב. היא לא מיהרה לקנות דירה, פיזרה את הכסף על כל מיני גאדגטים יקרים, מסעדות וטיולים לחו”ל.
בסוף, דודה שלנו איבדה סבלנות ואיימה עליה שהיא תוציא אותה מהבית אם לא תיקח את עצמה בידיים ותקנה דירה לפני שכל הכסף ייגמר. בסוף לא נשאר לה מספיק כדי לקנות דירה, אז היא התחילה לשכור.
באותו זמן כבר היה לה חבר, הם עברו לגור ביחד ולחסוך קצת, ואני כל כך שמחתי לראות שהיא סוף סוף מתבגרת. באותו זמן, לי דווקא זרם טוב קיבלתי קידום בעבודה, עזרתי הרבה להורים, טסתי לחופשה טובה והכרתי בחור מהמם שרציתי כבר לעבור לגור איתו.
לא הרבה זמן אחרי שהתחלתי את הקשר הזה, הזמנתי את כולם אליי לארוחה. אחותי הודיעה לי בשמחה שהיא בהריון, ואז התחילה מין נאום כזה, על כמה קשה להם לשכור דירה בימינו, במיוחד שהמחירים בארץ מטורפים לא הכי הבנתי לאן היא חותרת, עד שהיא שאלה אותי פתאום:
תני לי את הדירה שלך, אני בקרוב יולדת, ואת גם ככה לבד, אז מה אכפת לך לעבור לדודה? ובעצם יהיה לה חדר פנוי, מה הבעיה?
אמרתי לה פשוט “לא”. היא התחילה לבכות, לקחה את בן הזוג שלה ויצאה.
אחרי זה היא התקשרה אליי כמה פעמים כדי לבדוק אם התחרטתי, אבל אני הייתי איתנה. בסוף, אני תיחזקתי את הדירה בשתי ידיים, עבדתי על כל שקל וכל כיסא, עכשיו פשוט לתת הכול?
אני אוהבת אותה, אבל היא זאת שלא חשבה צעד קדימה על העתיד שלהעברו כמה שבועות של שקט. חשבתי שאיבדתי את אחותי, שכל השנים בהם ניסיתי להיות שם בשבילה פשוט התפוגגו ברגע אחד של כעס ועלבון. אבל בבוקר שבת אחד, כששכבתי על הספה ושתיתי קפה, שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי והיא עמדה שם. עיניה היו נפוחות מבכי, אבל החיוך שלה היה אמיתי.
״אני מצטערת,״ היא לחשה, ״פשוט הייתי בלחץ, הייתי בטוחה שאת תביני.״ היא הביטה בי, מחכה שאגיד משהו.
הזמנתי אותה להיכנס. ישבנו בסלון, ואני הכנתי לה תה כמו שהיינו עושות כשהיינו ילדות במוסד, חולקות כוס אחת מפלסטיק. לקח לה רגע, אבל לבסוף היא אמרה: ״אני פשוט דאגתי. מפחיד להיות אחראית על מישהו קטן, מפחיד להרגיש שאין לי בסיס. אבל זה לא אומר שזו אשמתך, ואני לא רוצה לאבד אותך בגלל דירה.״
ישבנו שקטות, קולות הרחוב פילסו דרכם דרך החלון. הבטתי בה, וידעתי שהיא לא השתנתה לגמרי אבל גם אני לא. שתי ילדות ששרדו יותר ממה שאפשר לצפות, שתיהן מחפשות ביטחון ומקום בעולם. ״זה לא שהייתי לבד,״ אמרתי לה בשקט, ״פשוט למדתי להיות חזקה. אולי זה בסדר שנעזור אחת לשנייה, אבל כל אחת בדרכה.״ חייכנו, ועיני שתינו הבריקו הפעם לא מדמעות, אלא מהבנה חדשה.
בסוף, היא לא קיבלה ממני את הדירה אבל היא כן קיבלה אותי בחזרה, אחות לתמיד. פתח תקווה מעולם לא הרגישה כל כך כמו בית, עד שחזר אליי הלב השני שלי.