“נו, אם את כל כך חכמה תרגמי!” גיחך המנהל, וזרק לעבר המנקה את החוזה. שבוע אחר כך הוא כבר ארז קרטונים.
אני יושב בשקט ומביט על סימן הסוליה שנמרח על הרצפה, ממש איפה שרק הרגע ספגתי וניקיתי עם אקונומיקה וסבון זול.הטעם הדחוס של הכלור לא עוזב לי את הגרון. השלושים ושתיים השנים האחרונות של חיי נמדדו בדלי מים ובמספר הקומות שעליתי עם סמרטוט.
הדרי, נרדמת שם? קריאתו של יובל ברק, מנהל מפעל “אלקטרו-חיל” באזור התעשייה חולון, פילחה לי את האוזן. עוד עשר דקות הגרמנים בחדר הישיבות. לא רוצה לראות גרגר אבק!
הזדקפתי. למדתי להיות שקופה. כאן איש לא יודע שמתחת לחלוק הכחול אני אדם שלמד פעם משפטים בין-לאומיים, קרא גתה בגרמנית וחשב על קריירה במשרד עו”ד יוקרתי. החיים חבטו חזק אמא שלי עברה שבץ, נכנסה לכיסא גלגלים, חשבונות השיקום טרפו את הדירה והתקוות שלי. הגרמנית שלי התאדתה בין משמרות הספונג’ה.
בחדר הישיבות היה מחניק. על השולחן, שזה עתה הברקתי, מונחת הייתה תיקיית עור יקרה. הדף העליון מלא אותיות זרות, כאלה שלא קראתי מזמן.
“Vertrag über die Übertragung von Anteilen” הלִשון הגרמנית חזרה לי בלי להתאמץ. בעודי מעבירה מבט, קלטתי זה לא חוזה רגיל. זה גזר דין מוות למפעל. יובל ברק, מנהל המפעל, דאג לעצמו, אבל העובדים נשארים עם חובות עתק ומשכורות שלא יראו לעולם.
מה, הדרי, החוזה מרגש אותך? נכנס ברק בפוזה, מתקן את העניבה. אחריו התגלגל מהנדס המפעל, איתן כהן.
לא הספקתי להתרחק. הרמתי אליו מבט, לרגע הרגשתי את אותה גאווה ישנה שקברה בי מזמן.
יש פה טעות, יובל. בסעיף 12. הם מקבלים זכות שליטה מיידית במקרה של דחיית תשלום. אתה חותם על מסמך שנותן להם להעיף אותך תוך חודש.
פניו של ברק הסמיקו. הוא הסתובב לאיתן, חיוך לעגני נכנס באוויר.
שמעת, איתן? יש לנו פה יועצת משפטית, לא מנקה. תסתכל עליה, עם הדלי והחלוק כבר רוצה לתת עצות!
ניגש אליי, ריח של פראדה ושל קוניאק.
נו, חכמה גדולה תראי שאת יודעת לתרגם! אמר, וזרק את החוזה אליי על השולחן.
יאללה, גאונה. אם מחר עד שמונה בבוקר לא יהיה לי תרגום מלא לעברית עם כל ה”הערות” שלך תחזירי ציוד ותלכי הביתה. כמה זמן, לדעתך, אמא שלך תחזיק על דייסה ומים?
איתן הסתכל הצידה. הרמתי בשקט את התיקייה. היא הכבידה לי ביד כמו כל השנים האחרונות.
בלילה לא עצמתי עין. במטבח, מתחת למנורה העמומה, עבדתי. אמא גנחה מהחדר הסמוך. מולי שכב החוזה והלקסיקון מהלימודים.
עבדתי כמו משוגעת. כל סעיף, כל תרגיל משפטי ראיתי ישר. הבנתי שברק מפיל בפח לא רק את עצמו, אלא מאות עובדים ודאג לטשטש הלוואות “מתות” בדו”חות.
בבוקר, לראשונה, לא הרמתי סמרטוט. לבשתי שמלה שחורה, היחידה ששרדתי מהחיים הקודמים זו ששמרתי לראיונות של ביטוח לאומי.
בשמונה עמדתי במשרד של ברק.
כאן התרגום שלך, יובל. והייתי ממליצה לא לחתום. יש שם סעיף שמטיל עליך אחריות אישית לכל הנכסים.
הוא לא טרח להסתכל. עם הד חצי אדיש הטה את עשן הסיגר של דיוויס:
לכי לנקות, יועצת. מחר אין מי שיקרצף מדרגות. את חופשיה.
למחרת הגיעה משלחת. עמד בראשם מר שניידר פרצוף קשוח. הישיבה התקיימה בדלתיים סגורות. בזמן שניגבתי באותו מסדרון שמעתי את צעקותיו של ברק, הטון שלו רק עולה.
פתאום הדלת נפתחה ונטרקה. שניידר יצא, דפים ביד. הדפים שאני הכנתי בלילה.
Wer hat das geschrieben? שאל, סוקר את הנוכחים. מי הכין את זה?
המתרגם של המפעל בחור חיוור התבלבל. ברק, עצבני ומזיע, נכנס מיד אחריו.
שטויות, מר שניידר! המנקה שיחקה אני מפטר אותה עכשיו!
שניידר עצר אותו בתנועה. התקרב אלי, הסמרטוט עדיין ברשותי.
זו את? שאל במבטא כבד.
אני, עניתי בגרמנית מושלמת. ואם היית במקומך, בודק שוב את נספח 4 החובות שם לא מדויקים.
ברק רעד, פניו התעקמו. הרים יד, אולי רצה להכות, אך שניידר תפס את ידו.
מספיק, פסק בשקט. ידענו שמנסים לעבוד עלינו. העבודה המקצועית שלך אישרה את הפחדים שלנו. מר ברק, העו”ד שלנו כבר מגיש תביעה. אתה לא רק מאבד את העסקה אתה מאבד הכל.
ואז התבונן בי, בידיי הגסות, היבשות מהאקונומיקה.
אנחנו צריכים מישהי שמכירה את המפעל ומבינה חוק. נציע לך להיות חלק מההנהלה החדשה את תוכלי לערוך עבורנו בקרה משפטית צמודה. מסכימה?
הבטתי בברק. הוא עמד כבד, נתמך במשקוף, כל המעמד מתקלף ממנו. בעיניו לא הייתה שליטה רק פחד.
אני מסכימה, אמרתי כמעט בלחישה.
שבוע עבר. בחדר המנהל היה שקט. ישבתי מול אותו שולחן, רק שהפעם עם חליפה חדשה שקניתי מכסף שהרווחתי בעבודה אמיתית.
דפיקות בדלת. איתן, המהנדס, נכנס באי נוחות.
הדר… סליחה, גב׳ צברי… ברק הגיע לקחת את הדברים. המאבטחים לא נותנים לו להיכנס בלי רשותך.
יצאתי למסדרון. ברק עמד ליד המעלית עם קרטון ביד, מלא בפסלונים, תעודה בבד, חצי בקבוק קוניאק. נראה מבוגר בעשר שנים. הז’קט תלוי עליו, שיער שיבה ראשונה.
הביט בי בלי שנאה, רק ייאוש.
תרגמת, אה? נהם. שמחה?
כל שרציתי זה שהמפעל ימשיך לפעול, יובל, עניתי לו. שאנשים יקבלו שכר, לא שאתה תקבל בונוסים על חשבונם.
הרמתי את עיני ונתתי למאבטחים סימן. פינו לו את הדרך. הוא נכנס למעלית. הדלתות נסגרו, חותכות אותו מהעולם שהוא חשב ששייך לו.
חזרתי לחדר, ניגשתי לחלון והבטתי למטה. בכניסה עמדה מנקה חדשה נערה צעירה עם חלוק כחול וזה סמרטוט בידי. היא התביישה לנגב את הרצפה.
הרגשתי שמשהו עמוק בתוכי השתחרר. ישבתי בכבדות על הכיסא. זו לא הייתה ניצחון של קרב זה היה פשוט לחזור לעצמי.
הוצאתי טלפון, חייגתי הביתה.
אימא? זו אני. כן, הכול בסדר. מחר תבוא הרופאה מהמרכז. אל תדאגי, הפעם לא צריך לחסוך על תרופות.
נשמתי עמוק, הבטתי בערמת הניירות שעל השולחן. היתה המון עבודה אבל הפעם, זו הייתה העבודה שהלב שלי ביקש. למדתי שידע אף פעם לא באמת הולך לאיבוד, ואם אתה נאמן לעצמך בסוף גם העולם לומד להעריך אותך כמו שמגיע.
