יומן אישי, יום רביעי בערב, מרפאת וטרינריה ברחוב אלפסי, תל אביב
אני יושב בחדר הבדיקה החמים, האור הלבן כמעט מסנוור, ריח של חומר חיטוי ממלא את האוויר, ותחושת השקט הכבדה הזאת זו שתמיד מקדימה תשובה לא פשוטה.
היום שוב נכנסה, גברת שרה לוי אישה קטנה, מבוגרת, לובשת מעיל ישן ועבה, למרות שכבר אביב בחוץ. היא עם מטפחת בד צבעונית, קשורה כמו של סבתות מהשכונה, והידיים שלה כרוכות זו בזו, כמעט מתנצלת שהיא תופסת מקום.
היא באה בפעם המי יודע כמה בשבועות האחרונים. כל פעם עם כלב אחר מהרחוב: פעם כלבלב שנפגע מרכב, פעם מלא בפרעושים, פעם עם פצע ישן שמסריח מכאב, ופעם כלב רזה שלא אכל כמה ימים.
ובכל פעם, אני ד״ר רון ברק מופתע מחדש: היא משלמת. לא בפוזה, לא מתנופפת, שקט, כמעט מתביישת, מוציאה לאט מהארנק הקטן והבלוי, את שטרות השקלים המקומטים.
היום, אחרי שהטפלתי את הכלבלב הרועד והרחמתי על הרגל החבושה בעקיצות נשברתי.
נשמתי עמוק, ושאלתי בלחישה:
“סבתא שרה, אל תכעסי, אבל מאיפה יש לך כסף לכל הכלבים האלה? בטח קשה לך”
היא התבוננה ברצפה. עפעפה במהירות, ואז חייכה חיוך קטן, עייף.
“קשה, ילד יקר אבל להם יותר.”
השתיקה התארכה. היא הורידה לרגע את המטפחת מהמצח, כאילו התרגשות מחממת אותה, ואז לחשה בקול איטי.
“יש לי קצבת זקנה קטנה. בקושי מספיקה לחשמללתרופות לגז לחימום אבל יוצאת בערב מהבניין ורואה אותם ברחוב עם העיניים האלה כאילו אני התקווה האחרונה שלהם.”
קולה נשנק.
“אני לא מצליחה פשוט לעבור לידם. משהו נשבר לי בלב. הם כאילו קוראים לי, בלי קול.”
הרגשתי את הלב מתכווץ.
“אבל איך את מצליחה? זה עולה לך הרבה”
היא חיבקה את גופה, מגוננת:
“לא תמיד מצליחה מורידה מעצמי. לא קונה בשר, אוכלת חומוס, לחם, תפוחי אדמה קונה בגדים? מתהדרתי במעיל הזה כבר הרבה שנים. לפעמים מדלגת על כדור, אבל בבקשה אל תספר לאף אחד.”
הרמתי עיניים בבהלה.
“סבתא זה לא בסדר”
היא סימנה לי בשקט.
“אני יודעת. אבל תדע אותי לא כואב כמו אותם.”
אז פתאום ראיתי בעיניה משהו אחר. לא רק עייפות. עצב עמוק, כאב ישן שמלווה חיים שלמים.
“היה לי גם אני בן” ולמילה “בן” קולה נשבר. “גידלתי אותו, כמו שיכולתי ועזב מוקדם מדי”
הרגשתי גוש בגרון.
“מאז בבית יש שקט. יותר מדי שקט.
ואז מצאתי כלב קטן, רטוב, לא רחוק מהבניין. חיבקתי אותו והבית כאילו התמלא שוב. לא סתם, אבל יש לי למה לקום בבוקר.”
הבטתי בכלבלב הקטן שעל השולחן. ואז אליה.
הבנתי היא לא מגיעה לכאן עם חיות בלבד, אלא עם חלק מהנשמה שלה, ערב ערב, להציל מה שעוד אפשר לא להרגיש אבודה לגמרי.
“תגידי, סבתא שרה,” הוספתי חרש, “מה הכי מפחיד אותך?”
“לא העוני,” אמרה, “האדישות. אנשים חולפים לידם כאילו זה פסולת. ואם אני אעבור, אני אהיה גם אחת מהן.”
שתקה רגע, ואז לחשה:
“אז עדיף שאוכל פחות ובלבד שאדע שעשיתי משהו טוב.”
החדר התמלא שקט. הרגשתי ענן בעיניים זה לא קורה לי. לא בקלות.
הרמתי את כרטיס הביקור, כתבתי משהו, ודחפתי לעברה.
“סבתא שרה מהיום, כל הבדיקות לכלבים שלך עליי.”
היא קפאה.
“לא, ילד שלי אי אפשר”
“אפשר,” עניתי, “רק בגלל שאת הזכרת לי למה נעשיתי בכלל וטרינר.”
ידיה רעדו, דמעות זלגו.
“ד״ר רון אני לא עושה משהו גדול”
“כן, את עושה,” השבתי.
בעולם שבו עוצמים עיניים את נעצרת. נוגעת.
הרמתי בעדינות את הכלבלב, ליטפתי אותו ואמרתי:
“הכל יהיה בסדר, קטן שלי.”
ואז אליה:
“ולא, סבתא, לא לוותר על כדורים. נמצא פתרון.”
היא הנהנה בבכי שקט.
כשיצאה, הכלבלב בזרועותיה, הבטתי בה מתרחקת במסדרון.
אישה קטנה, קצבה דלה, חיים קשים
אבל לב כזה כמעט לא רואים.
אם הסיפור נגע בך שתף באהבה. אולי מישהו צריך היום תזכורת: טוב לב הוא עניין של נשמה, לא של ארנק.
