נפל לך תפוח אדמה.
רחליה בן-צבי הסתובבה אחורה. שני נערים, תאומים דקים, לבושים במעילים גדולים מדי, עמדו לידה. אחד מהם הרים את תפוח האדמה, ניגב אותו על הגינס שלו והגיש לה ביד. השני הביט בקערה עם תפוחי האדמה המבושלים כאילו לא אכל מזה ימים.
תודה. ומה אתם עושים פה כל הזמן? זו פעם שלישית שאני רואה אתכם.
הבכור משך בכתפיו:
סתם.
היא הכירה את ה”סתם” הזה. היא עטפה שני תפוחי אדמה בעיתון, הוסיפה מלפפון חמוץ.
מחר תבואו, תעזרו לי לסחוב ארגזים, טוב?
הם חטפו את החבילה והסתלקו בלי לומר מילה.
בערב, כשרחליה סחבה דלי מים מהברז, הופיעו שוב. בשקט עזרו לה לשאת את הדלי עד הבית. הגדול שלף מהכיס שתי מטבעות עשר אגורות ישנות, כמעט דהויות.
זה היה של אבא. הוא היה אופה, אחר כך נפטר. אנחנו לא נותנים את זה לאף אחד, אבל את יכולה לראות.
רחליה הבינה: זה כל מה שיש להם.
אביאל ויואב הגיעו אליה כל יום. היא האכילה אותם במה שהביאה מהבית, הם עזרו לה עם הסחורה. אכלו במהירות, בלי להביט לאף אחד בעיניים. פעם שאלה:
איפה אתם ישנים?
במרתף ברחוב התעשייה, ענה יואב. יבש שם, אל תדאגי.
איך אפשר לא לדאוג… לכן אני שואלת.
אביאל הרים מבטו:
אנחנו לא קבצנים. כשנגדל, נפתח מאפייה. כמו של אבא.
רחליה הנהנה. לא חקרה יותר מדי. ראתה הם מחזיקים מעמד. חזקים. יש להם משמעת.
אבל בשוק התחיל להיטפל אליה יצחק שלמה, השומר. אשתו מכרה דגים מלוחים, לקוחות כמעט ולא היו. אצלה, לעומת זאת, תמיד הייתה תור. יצחק היה עובר וממלמל:
חכמה עלינו? את מחלקת אוכל לנערים עזובים?
לא עניינך!
איך לא. אני אחראי על הסדר פה.
הוא רשם משהו במחברת, הביט בבוז על הנערים. רחליה הרגישה שהוא זומם משהו רע, אך לא דמיינה עד כמה.
הכול קרה ביום רביעי. מול הדוכן עצרו רכב, שתי נשים ושוטר ירדו ממנו. אביאל ויואב בדיוק סידרו ארגזים עצרו דום.
אביאל ויואב לוי?
כן, ענה הגדול.
תאספו את הדברים. אתם באים איתנו למוסד.
רחליה זינקה קדימה:
לאן אתם לוקחים אותם?! הם איתי, אני אחראית!
את מנצלת קטינים לעבודה, אמרה אחת הנשים והציצה לעבר יצחק שלמה, שעמד בצד, ידיים שלובות. הגיע לנו דיווח. הילדים צריכים להיות תחת השגחת המדינה.
אני לא מנצלת! אני מאכילה אותם!
דודה רחליה, עזבי, אמר אביאל בשקט. אל תתערבי איתם.
יואב שתק, רק הידק את אגרופיו. לקחו אותו בכתף והלכו לרכב. רחליה ניסתה לעצור את הנשים:
רגע! אני יכולה לקבל אפוטרופסות, אני…
את פנסיונרית. תזוזי. הילדים ילכו כל אחד למוסד אחר.
לאותה? לא מפרידים אותם, נכון?
כבר טרקו את הדלת. רחליה נשארה בשוק, מסתכלת דרך החלון אל פניו של אביאל, צמודים לזכוכית. הוא לחש: “תודה”.
יצחק שלמה עבר מולה בשריקה מושפלת.
עברו עשרים שנה.
רחליה בן-צבי כבר לא מכרה בשוק. גרה בבית ישן בקצה השכונה, הסתדרה בקושי עם קצבת זקנה. מחשבותיה חזרו שוב ושוב אל הנערים. האם הם חיים? מצאו זה את זה? בלילות חלמה עליהם עומדים לידה בדוכן, אוכלים תפוח אדמה, והיא מלטפת אותם בראש.
יצחק שלמה התגורר ממול. הזדקן, אך מדי פעם לא החסיר מעקיצה. פוגש אותה ברחוב, צוחק:
נו, רחליה, עוד חולמת על העזובים שלך?
היא שתקה. לא נשאר לה כוח לענות.
בשבת, כאשר עבדה בגינה, הגיחו לשכונה שני רכבים שחורים, מבריקים. מעולם לא ראו כאלה פה. השכנים יצאו למרפסות, מתלחששים.
הרכבים עצרו ממש ליד השער שלה.
מהם ירדו שני גברים בחליפות. גבוהים, דומים מאוד, נקודת חן מתחת לעין שמאל. רחליה התיישרה, האת נפל מידה.
דודה רחליה?
קולו רעד. היא זיהתה את העיניים פשוט אותו מבט מלפני עשרים שנה.
אביאל?..
הנהן. יואב עמד לידו ושתק, אך חיוך נפרש על פניו. ואז אביאל עבר קדימה, שלף משרשרת על צווארו מטבע עשר אגורות ישנה. אותה אחת.
אנחנו שומרים עליה תמיד, שנינו.
רחליה חיבקה את שניהם. עמדו רגע ארוך, כאילו פחדו שזה רק חלום.
השכנים עמדו משתוממים, יואב ניגב את פניו בידו:
חיפשנו אותך שלוש שנים. השוק נהרס, אנשים התפזרו לעיר. איתרנו אותך דרך ארכיונים, ספרי כתובות ישנים. חשבנו שלא נמצא לעולם.
אביאל תפס את ידה:
באנו לקחת אותך. היום יש לנו רשת מאפיות, שבע עשרה חנויות. הקמנו את העסק מהתחלה. פיצלו בינינו אז, אבל מצאנו זה את זה, ברחנו מהפנימיות, התחלנו מאפס. כל הזמן הזה לא שכחנו מי האכילה אותנו. היחידה שלא הפנתה גב.
ילדים… אני חיה בסדר…
בסדר? יואב הביט בבית הישן. דודה רחליה, את אז חילקת איתנו את המעט שהיה לך. עכשיו תורנו. בואי לגור אצלי. או אצל אביאל. כבר שבוע אנחנו מתווכחים.
אצלו קרוב לבית חולים, אמר אביאל. אבל לי יש גינה ענקית.
שוב רבו ביניהם, כמו אז, רחליה לא יכלה לעצור הדמעות.
מאחורי הגדר הציץ יצחק שלמה. הביט ברכבים הגדולים, בגברים בחליפות ולא הבין מה קורה. אביאל הבחין בו, ניגש.
יצחק שלמה, נכון? מהשוק?
הנהן.
אתה זה ששלח אותנו למוסד?
שקט. אחר כך הרים הסנטר:
זה החוק. ילדים לא צריכים לעבוד אצל זרים.
יואב חייך במרירות:
אתה יודע, אם לא היית עושה את זה, אולי היינו נשארים במרתף עוד שנים. פיצלו אותנו, אבל שש שנים אחרי זה מצאנו אחד את השני, ברחנו, התחלנו הכל מחדש. במובן מסוים, שינית לנו את החיים.
אביאל שלף כרטיס ביקור, מסר ליצחק שלמה:
זה הטלפון שלנו. למקרה הצורך. אנחנו לא נוקמים. לא כמו חלק מהאנשים.
יצחק אחז בכרטיס, קרא: “מאפיות לוי & לוי”. פניו החווירו, הסתובב וחזר לביתו באכזבה, כאילו הרגיש שלעת זקנה נשאר ללא כלום.
רחליה ארזה את מעט החפצים בחצי שעה. לא היה לה הרבה. אביאל ויואב הסיעו אותה ברכב, כיסו אותה בשמיכה.
כשנסעו, רחליה הביטה לאחור. בחלון ביתו של יצחק עמד צל. לא שנאה או שמחה נראו בעיניו רק ריקנות של מי שפגע הרבה, אבל נשאר לבסוף לבד.
דודה רחליה, אביאל הביט במראה. את זוכרת שהבטחנו לפתוח מאפייה?
זוכרת.
את הראשית קראנו “אצל דודה רחליה”. כל יום מחלקים שם אוכל חינם לילדים שאין להם בית.
רחליה עצמה עיניים. עשרים שנה קודם היא רק נתנה לשני נערים רעבים תפוח אדמה ולא פנתה גב. עכשיו הם חזרו והשיבו לה אהבה פי כמה וכמה.
הרכב פנה לכביש הראשי. הזקנה נשארה מאחור. לפניה היה עתיד חדש כזה המגיע בסך הכול על כך שהייתה בן אדם.
מוסר השכל: גם מעשה קטן של נדיבות וטוב לב יכול לשנות גורלות ולחזור אלינו בברכה גדולה, כאשר הכי נזדקק לה.
