כשהייתי בת 23, עבדתי כמלצרית במסעדה פופולרית במרכז תל אביב. מקום כזה שתמיד מלא תפריט משתלם, מוזיקה רועשת ותורים ארוכים בצהריים. לא היה לי חוזה. לא היו לי תנאים סוציאליים. שום דבר. שילמו לי ליום עבודה. אם לא הופעתי לא קיבלתי שקל. אם הייתי חולה אף אחד לא התעניין. ועדיין, הייתי הראשונה להגיע והאחרונה לעזוב. הכרתי את התפריט בעל פה, סבלתי לקוחות קשים, ניקיתי שולחנות רעבה ועייפה, אבל הייתי זקוקה לכסף.
היום שבו גיליתי שאני בהריון היה מפחיד. לא בגלל התינוק, אלא בגלל העבודה. החלטתי לומר את האמת. נכנסתי למשרד של בעלת המקום, סגרתי את הדלת ואמרתי: “אני בהריון, אבל רוצה להמשיך לעבוד.” היא אפילו לא חשבה לברך אותי. הסתכלה עליי במבט קר ואמרה: “זה לא גן ילדים פה. בהריון יהיו איחורים, מחלות, בקשות. אני צריכה אנשים שמביאים תוצאה.” ניסיתי להסביר שאני מרגישה טוב, שאתאים את עצמי לשעות, שאני חייבת את העבודה הזו. היא קטעה אותי: “תעשי לי טובה ותסיימי עם זה היום תמסרי את הסינר שלך.”
סיימתי את המשמרת שלי ודמעות זלגו לי בתא השירותים. יצאתי בדלת האחורית עם הסינר ביד ושקית ניילון עם הדברים שלי. אף אחד לא אמר שלום. אף אחד לא שאל כלום. חזרתי הביתה, התיישבתי על המיטה, ולראשונה בחיי הרגשתי פחד אמיתי איך אפרנס את הילד שלי?
החודשים הבאים היו הכי קשים שעברתי. ניקיתי בתים של אחרים, מכרתי ג’לי, בורקסים ועוגיות בפינות רחוב. הייתי לבד. היו לילות שבראתי ישבתי עם התינוק על הידיים כי לא היה לי אפילו עריסה. אבל דווקא אז התחלתי לבשל ברצינות. שכנה אחת הזמינה ממני ארוחת צהריים לבעלה, אחריה אחת למשרד קטן. התחלתי עם חמש ארוחות ביום, אחר כך עשר, ואז עשרים.
עם הזמן שכרתי מקום קטן עם תנור, שתי שולחנות ומקרר ישן. קראתי לו בשם שלי: נעמי. התחלתי למכור ארוחות בוקר, צהריים, בורקסים, קינוחים. פתחתי בשש בבוקר וסגרתי בשבע בערב. העבודה לא הפסיקה. בני גדל כשהוא רואה אותי עובדת. בגיל שלוש כבר הגיש כוסות ועזר לי לספור מטבעות. אחר כך שכרתי עזרה. ואז עוד אחת.
היום יש לי עסק קטן לארוחות מהירות ואירועים אני עושה ארוחות בוקר לחברות, צהריים בהזמנה מיוחדת, קייטרינג פשוט לימי הולדת ומפגשים. אני לא עשירה, אבל חיה בשקט משלמת שכר דירה, בית ספר לבן שלי, חשבונות, ואפילו רכשתי ציוד משלי.
חמש שנים אחרי, אישה נכנסה למקום ושאלה על הבעלים. הרמתי עיניים והכרתי אותה הבוסית הישנה שלי, אותה אחת שזרקה אותי בהריון. אני נראיתי אחרת רזה וצנועה. היא הביטה בי מופתעת ושאלה: “את הבעלים?” עניתי: “כן.”
היא התיישבה לא שקטה. סיפרה לי שהמסעדה בה עבדה נסגרה לפני שנה. שהעסק שלה התרסק. שעברה בין עבודות אבל כלום לא יציב. הסתכלה לי בעיניים ואמרה: “אני צריכה עבודה. קשה לי. יודעת שלא נפרדנו יפה, אבל מבקשת שתתני לי הזדמנות.”
שקט השתרר והזכרתי לה את היום בו זרקה אותי כי הייתי בהריון. היא השפילה מבט והודתה אז חשבה רק על העסק, לא על אנשים. אמרתי לה שבאותו יום עזבתי עם פחד, עם בטן ובלי הסבר ושהיא לא נתנה לי הזדמנות. היא ביקשה סליחה. לא בכתה, אבל הקול שלה נשבר. אמרה שהחיים לימדו אותה, שהיא מבינה דברים אחרת עכשיו.
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי שאין לי שנאה, אבל אני מנהלת את העסק שלי אחרת. העובדות שלי מקבלות שעות מסודרות, כבוד ודאגה. אני יודעת מה זה לעבוד רעבה.
בסופו של דבר, הצעתי לה משמרת ניסיון בתנאים שלי: דייקנות, כבוד, ואפס השפלה. היא הסכימה ויצאה כשעיניה דומעות.
אני נשארתי מאחורי הדלפק, מסתכלת על המטבח, השולחנות, הסירים ועל הדרך שעברתי עד כאן.
לא הרגשתי נקמה. הבנתי שלא ארפא את הכאב שלי על ידי כאב של אחרים.
