כשהייתי בת 23, עבדתי כמלצרית במסעדה עממית בלב תל אביב מקום שתמיד מלא, תפריט זול, מוזיקה רועשת ותור ארוך מחוץ לדלתות בזמן ארוחת הצהריים. לא היה לי חוזה. לא היו לי זכויות סוציאליות. לא היה לי כלום. שילמו לי כל יום לחוד בשקלים; אם לא הגעתי לא קיבלתי. אם חולי תקף אותי אף אחד לא שאל לשלומי. ועדיין, הייתי הראשונה להגיע והאחרונה לעזוב. ידעתי את ההזמנות בעל פה, ספגתי לקוחות גסים, ניקיתי שולחנות רעבה ועייפה, כי הייתי זקוקה לכסף הזה.
היום שבו התברר לי שאני בהריון חילחל בי פחד. לא מהתינוק, אלא מהעבודה. למרות זאת, החלטתי לומר את האמת. נכנסתי למשרד של בעלת המקום, סגרתי את הדלת ולחשתי:
“אני בהריון, אבל רוצה להמשיך לעבוד.”
היא אפילו לא נראתה מופתעת. מבטה היה קר והיא אמרה:
“זה לא גן ילדים פה. בהריון איטית, חולה, דורשת הקלות. לי צריך עובדים חזקים.”
ניסיתי להסביר לה שאני מרגישה טוב, שאוכל להתאים לשעות, שאני זקוקה לעבודה הזאת. היא חתכה אותי בחדות:
“תעשי לי טובה ותמסרי לי את הסינר היום.”
סיימתי את המשמרת בוכה בשירותים. יצאתי מהדלת האחורית הסינר ביד, תיק עם חפצים. אף אחד לא נפרד. אף אחד לא שאל כלום. בבית, ישבתי על המיטה ופתאום הרגשתי פחד אמיתי איך אגדל את הילד שלי?
החודשים הבאים היו הקשים ביותר בחיי. ניקיתי בתים של זרים, מכרתי ג’לי, עוגיות וסמבוסקים בפינות רחוב בנווה צדק. הייתי לבד. היו לילות ששכבתי עם התינוק בזרועותיי בכיסא, כי עריסה לא הייתה לי. אבל אז, התחלתי לבשל ברצינות. שכנה הזמינה ממני ארוחת צהריים לבעלה, אחר כך לעובדים קטנים במשרד סמוך. התחלתי עם חמש ארוחות, אחר כך עשר, ואז עשרים.
בסוף, שכרתי חנות קטנה ברחוב שינקין עם כיריים, שתי שולחנות ומקרר ישן. קראתי לה על שמי “חנה”. מכרתי ארוחות בוקר, תפריט צהריים, סמבוסקים, מתוקים. פתחתי בשש בבוקר, סגרתי בשבע בערב. העבודה לא נפסקה. בני גדל, צופה בי עובדת. בגיל שלוש הוא כבר חילק כוסות ושילב איתי מטבעות. לאחר מכן העסקתי עוזרת, ואז עוד אחת.
היום יש לי עסק קטן של אוכל מהיר ושירותי אירועים אני מספקת ארוחות משרד, תפריטים בהתאמה, קייטרינג פשוט ימי הולדת ומפגשים. אינני עשירה, אך אני חיה בשלווה. משכירה דירה, משלמת לבית הספר של הבן, לחשמל ולמים, ובסוף אפילו קניתי ציוד משלי.
חמש שנים אחר כך, נכנסה למסעדה אישה ושאלה על הבעלים. הרמתי ראש וזיהיתי אותה מיד בעלת המסעדה לשעבר, שגירשה אותי בהריון. אני הייתי אחרת רזה, לבושה פשוט. היא נראתה מופתעת ושאלה:
“את בעלת המקום?”
עניתי:
“כן.”
היא התיישבה באי נוחות והודתה שהמסעדה שלה נסגרה מזמן. העסק שלה התרסק. היא החליפה עבודות, ולא הצליחה לאחוז דבר קבוע. הסתכלה לי בעיניים ואמרה:
“אני צריכה עבודה. קשה לי. אני יודעת שלא נפרדנו יפה, אבל אני מבקשת הזדמנות.”
שתקתי לשבריר שנייה ושאלתי:
“זוכרת את היום שזרקת אותי כי הייתי בהריון?”
היא השפילה עיניים, אמרה “כן”. הודתה שבאותו יום חשבה רק על העסק, לא על האנשים. סיפרתי לה שבאותו היום השארת אותי בלי כלום רק פחד, בטן, בלי הסבר. מעולם לא נתת לי צ’אנס.
היא ביקשה סליחה. לא בכתה, אך קולה רעד. אמרה שהחיים לימדו אותה שיעור קשה ושכיום היא מבינה אחרת. נשמתי עמוק ועניתי שאין בי שנאה, אבל אני מנהלת את העסק שלי בדרך אחרת: לעובדים יש שעות ברורות, כבוד וד dignity. אני יודעת מה זה לעבוד רעבה.
בסוף הצעתי לה משמרת ניסיון אבל בתנאים שלי: דיוק, כבוד ואפס השפלה לכל אדם. היא הסכימה. יצאה עם דמעות.
אני נשארתי מאחורי הדלפק, מביטה על המטבח, השולחנות, הסירים, ועל הדרך שעברתי עד כאן.
לא חשתי נקמה. רק הבנתי שאינני מרפאת כאביי בגרימת כאב לאחרים.
