נהג אוטובוס צעיר העניק לכל הנוסעים שיעור חשוב לחיים – המעשה שלו מעורר השראה ומעורר הערכה

הלילה חלמתי חלום מוזר, כמעט כמו לשחות בשמש נוזלת ברחובות תל אביב. אני רואה את עצמי יושב באוטובוס אגד ישן, שצובע את הרחוב בריח של סבון ומסטיק בזוקה. הנהג, בחור צעיר בן עשרים וחמש בשם עמיחי כהן, חולף על פני רמזורים שכל אחד מהם הוא עין גדולה מהבהבת.
פתאום בתחנה שבמרכז הכרמל, נכנסת לאוטובוס קשישה שערה לבן כקצפת, פניה חרוצות כמו מסילת רכבת, והיא מחזיקה מטפחת אדומה מלאה דמעות ושקלים. היא סופרת בקפידה את הסכום המדויק ומבקשת מעמיחי שייעצור בשביל ליד המכולת הבאה. עמיחי עוצר בלי לחשוב, בטבעיות, כמו אדם עוצר נשימה רגע לפני שמוצא חוף מבטחים. הקשישה מושיטה לו את השקלים ולוחשת, “תודה, בני.”
אבל עמיחי לא נוגע בכסף. הוא מוציא ארנק ירוק מכיסו, אומר שהוא חוזר עוד רגע, ונעלם אל תוך הלילה. ברחוב, הוא רץ במהירות לכלבו השכונתי, חוזר אחרי כמה דקות עם ארבעה ליטר חלב, קרטון שמנת, חלה פריכה, חבילת פסטה ונתח של בשר טרי. הוא מניח את הסל על ברכיה של הקשישה, שמסיתה את עיניה הצידה ואומרת,
“לא צריך, עמיחי’לה. יש לי קצבת זקנה שמספיקה ללחם ולקצת גבינה לבנה.”
אבל עמיחי מחייך וחוזר, כמעט כמדקלם פסוק אחר מהתנ”ך: “אם לא תקחי, אני אזרוק הכול!”
הקשישה בוכה. תשבוחות פורצות החוצה כמו להקות יונים, מברכת אותו בבריאות ובאורח חיים טוב. עמיחי חוזר למושב הרעוע מאחור. גברת בשנות הארבעים בשם דגנית מתנדנדת בקריזה, קולה נוקשה כמו זעתר יבש: “ואתה חושב ששווה היה לבזבז זמן וכסף בשביל תודה של מישהי שלא תזכור מחר את פניך?”
עמיחי סובב אליה עיניים בוהקות, פותח את הדלת, וכל העולם בחוץ מתמלא בריח של שקדים, ואז אומר לה: “בגלל אנשים כמוך המבוגרים מאבדים אמון בצעירים, כי למדתם אותם רק צביעות ותאוות בצע!”
היא ירדה מהאוטובוס, אדומה כמו רימון פתוח, עפה לתוך החלום כמו אחד העלים בסתיו הירושלמי. ואנשים מסביב מחאו כפיים בשקט עוד אחד כזה שצריכים כאן, בארץ הזו.