אחי, אני חייב לספר לך משהו שקרה לי… זה התחיל כאילו הכי רגיל, אבל פתאום שמתי לב שמשהו לא בסדר אצלנו בבית. הבעיה התחילה ביום שבו הבנתי שנועה, אשתי, כבר לא אומרת לי “אני אוהבת אותך”. אני באמת לא בטוח מתי זה הפסיק אולי לפני שבוע, חודש, אפילו יותר. אבל אני יודע שפעם היא אמרה את זה ממש כל הזמן: כשיצאתי לעבודה בבוקר, כשהיינו מנתקים שיחה בטלפון, כשהיינו נכנסים למיטה לפני שינה. ואני? תמיד עניתי ב”מגניב”, “גם אני”, “כן, אהבה”.
אני בן 34, עובד מלא שעות. יוצא מהבית מוקדם וחוזר ממש גמור. תמיד חשבתי שלהיות בן זוג טוב זה פשוט למלא חובות לשלם חשבונות (במיוחד הארנונה והחשמל), לדאוג שיהיה אוכל בבית, להיות נאמן. חוזר, אוכל משהו, מתקלח, ואז פשוט מחובר לטלפון או לטלוויזיה. נועה סיפרה לי על היום שלה, ואני עניתי לה הכי קצר שיש: “כן”, “בסדר”, “נראה אחר כך”, “אני עייף”. כשהיא אמרה לי “אני אוהבת אותך”, זה הרגיש לי כבר מובן מאליו, איזה אוטומט. לא העליתי על דעתי שיום אחד אני ממש אתגעגע לזה.
פתאום הבחנתי בדברים קטנים היא כבר לא שולחת לי הודעות באמצע היום: “שמור על עצמך”, “בהצלחה”, “אכלת צהריים?”. עכשיו כלום. בערב היא נכנסת למיטה עם הגב אלי, קוראת בפלאפון, לא מחפשת את היד שלי, לא שואלת אותי איך אני מרגיש. יום אחד קראתי לה “אהובה”, והיא הגיבה לי פשוט עם “יונתן” השם שלי. וזה ממש כאב לי בלב.
אספתי אומץ ושאלתי אותה:
את עדיין אוהבת אותי?
היא שתקה, לא הסתכלה לי בעיניים, ואז אמרה:
אני לא יודעת… כבר לא מרגישה אותו דבר.
זה הרגיש לי כמו בוקס יבש לבטן. שאלתי אותה אם קרה משהו, אם יש מישהו אחר, אם פגעתי בה. היא אמרה שאין אף אחד, פשוט עייפה עייפה מלהרגיש לבד, עייפה מלדבר ואף אחד לא מקשיב, עייפה מלהגיד “אני אוהבת אותך” ולקבל מענה אדיש.
באותו לילה נזכרתי בכל הפעמים שהיא אמרה “אני אוהבת אותך” ואני עניתי בלי להסתכל עליה, בלי חיבוק, בלי להשקיע. נזכרתי שכשהייתי חוזר הביתה, הייתי מודבק למסך שהיא ביקשה לצאת, לעשות משהו יחד, ואני תמיד העדפתי להתרסק על הספה. הייתי בטוח אהבה זה להבטיח שיהיה מה שצריך בבית ושלא יחסר כלום, אבל היא רצתה מילים, זמן, תשומת לב ויחס.
מאז אני מנסה להשתנות אומר לה “אני אוהב אותך”, מחבק אותה, שולח הודעות, מזמין אותה לצאת. אבל זה לא אותו דבר. היא מסתכלת עליי כאילו היא כבר לא רוצה להתאכזב שוב. לפעמים היא עונה לי “תודה” כשאני אומר “אני אוהב אותך” וזה כואב יותר משאתה חושב.
אנחנו עדיין גרים יחד, ישנים באותה מיטה, אבל זה לא אותו בית, לא אותה זוגיות. אני מרגיש שאני מנסה לכבות שריפה שכבר כמעט אין מה להציל. לא יודע אם איחרתי את הרכבת, לא יודע אם היא כבר עזבה אותי ברגש. אבל אני יודע שהייתי נותן הכל ממש הכל כדי לחזור לרגעים שבהם היא אמרה לי “אני אוהבת אותך” בלי לחשוב פעמיים.
תגיד, מה היית עושה במקומי?
