פעם, לפני שנים רבות, הייתי עד למעשה של נהג אוטובוס בן עשרים וחמש בשם עידו כהן שפעל ממסוף האוטובוסים בתל אביב. בוקר אחד, בתחנה ביפו, עלתה לאוטובוס אישה קשישה, בסביבות גיל שמונים. אני זוכר איך הכל התרחש; היא שלפה מטפחת ובה היו כמה מטבעות בזהירות ספרה שקלים מדויקים עבור הנסיעה. פנתה לעידו וביקשה שייעצר לה בתחנה שליד המכולת ברחוב אלנבי.
כשהגיעו לתחנה, האוטובוס עצר כמו תמיד והאישה הוציאה את השקלים ואמרה:
תודה, בני.
אבל עידו סירב לקחת את כספה! הוא לקח את ארנקו, אמר שיחזור מיד, ורץ במהירות אל המכולת. שם קנה עבורה ארבעה ליטרים חלב ושמנת, לחם, חבילת פסטה וכמה פרוסות בשר. הוא נתן לה את השקית עם המצרכים. הקשישה, ששמה היה רחל, ניסתה לסרב ואמרה:
אין צורך, הפנסיה שלי מספיקה ללחם ולדברים כאלה.
אבל עידו ענה לה:
אם לא תסכימי לקחת, אז אזרוק הכל.
רחל דמעה, הודתה לו מכל הלב ואיחלה לו כל טוב. עידו חזר לאוטובוס, וכשהתיישב, אישה בשנות הארבעים לחייה שמה היה תמר שאלה בקול רם:
בשביל מה בזבזת את הכסף שלך ועיכבת את כל האוטובוס בשביל תודה של מישהי?
עידו הסתובב, פתח את הדלת והוריד את תמר בתחנה במילים:
בגלל אנשים כמוך, המבוגרים חושבים שכל הצעירים בישראל לא מחונכים, כי לא לימדת את הילדים שלך שום ערך מלבד צביעות ותאוות בצע!
היא ירדה מהאוטובוס סמוקה כמו עגבנייה! כל הכבוד לעידו, הלוואי ועוד אנשים יהיו כמוהו בעולם!






