אני בת 39, ובפעם הראשונה בחיי אני מודה בפה מלא משהו שקשה לי לומר: אני מצטערת שאין לי ילדים. לא בגלל שלא רציתי להיות אמא, אלא כי כל הזמן חיכיתי ל”רגע הנכון” ול”גבר הנכון”. במשך יותר מחמש עשרה שנה בניתי מערכות יחסים בלב שמאמין שאם הוא לא האדם המדויק, לא ראוי להביא ילד לעולם. וככה נתתי לזמן לחלוף.
הקשר הרציני הראשון שלי התחיל כשהייתי בת 22. הוא נמשך כמעט חמש שנים. גרנו יחד, דיברנו על חתונה, משפחה, עתיד. אבל כשדיברתי על ילדים, הוא תמיד התחמק מהנושא. הוא אמר שהוא רוצה קודם יציבות, טיולים, חיסכון בשקלים, “לחוות את החיים”. ואני התאפסתי בהתאם; שכנעתי את עצמי שיש לי זמן. כשנגמר הקשר, חזרתי ואמרתי לעצמי שטוב שלא ילדתי ילד למערכת יחסים לא נכונה.
אחרכך התחתנתי. הייתי בת 29 וחשבת שזו ההזדמנות שלי. אבל הנישואין החזיקו פחות משלוש שנים. גיליתי בגידות, שקרים וחובות מוסתרים. עזבתי בלי ילדים, בלי מחויבות, בתחושת “חופש”, אבל עם חלל שלא ידעתי להסביר. שוב שכנעתי את עצמי שעדיף שלא ילדתי ממי שלא ראוי.
בגיל 33 הייתה לי עוד זוגיות רצינית. הוא רצה ילדים אך לא התחייבות; ציפה שאתאים את עצמי לחיים וללוח הזמנים שלו, לאמת שלו. כשהעליתי את נושא המשפחה האמיתית, אמר לי: “כשיבוא הזמן של הקשר”. הלכתי משם. ושוב נותרתי לבד, משוכנעת שהחלטתי נכון.
היום, בגיל 39, אין לי ילדים. אין לי בן זוג יציב. יש לי עבודה, עצמאות ודירה משלי. אבל יש ערבים שבהם אני מגיעה הביתה, מניחה את התיק על הספה והשתיקה כבדה מדי. אני רואה איך חברות שלי מדברות על בתי ספר, שיעורים, חיסונים, קשיים עם מתבגרים ואני יודעת שזה לא פשוט, אבל אני רואה משהו שאין לי: מישהו שקורא להן “אמא”.
עכשיו עולה בי מחשבה שלא העזתי לחשוב בעבר: יכולתי להיות אמא לבד. יכולתי להפסיק לחכות לגבר האידיאלי ופשוט לבחור להפוך לאמא, למרות הכל. יכולתי לבנות את המשפחה שלי אחרת. אבל הייתי כל כך עסוקה בלנסות לעשות הכול “נכון”, שבסוף לא עשיתי כלום.
במבט לאחור, אני לומדת שהחיים לא תמיד נותנים לנו רגעים מושלמים, ושלפעמים הבחירה האמיצה היא לפעול גם כשהתנאים לא אידיאליים. בסוף, זה לא תמיד מה שיש לנו אלא מה שאנחנו עושים עם מה שיש, וזה שיעור שלקח לי שנים להבין.
