רק תקרא לי
“אני מכריזה עליכם כבעל ואישה!” הכריזה בגאון אישה מעיריית תל אביב, ובפתאומיות השתנקה, התחילה להשתעל בפראות.
זה לא סימן טוב, אמרה אמא שלי בעצבנות, כאילו ידעה מה יבוא.
המוזמנים רחשו באולם, התלחשו. אני ונעמה, חתן וכלה טריים, מביטים אחד בשנייה בפחד ילדותי; היינו בני שמונה-עשרה, עדיין ילדים. החתונה יצאה חפוזה נעמה נכנסה בהריון לא צפוי, חודשיים לפני הלידה המתקרבת, אז השגנו שמלת כלה להשכרה, ונעמה קיבלה נעלי עקב מחברתה הטובה, מיכל. דרך אגב, בעוד שנים, אסתבך לרגע רומנטי קצר עם אותה מיכל.
אבל עכשיו, אנחנו צעירים, מלאי שמחה, עטופים בשמש תל אביבית מוזרה.
…פעם אחת, הלכנו יחד לאורך השדרה בנווה צדק. ידי מונחת על מותן נעמה, וכשהאוויר ריחף סביב, ניגש אלינו איש עמוֹני, לוחש לי:
תחזיק אותה חזק, שלא ייקחו לך אותה…
ואז הסתלק. צחקנו ושכחנו מיד את האזהרה. העתיד היה פתוח בפנינו מי יוכל להפריד בינינו? שינסו…
חבר, שהיה העד שלי בחתונה, התגרה בי:
יונתן, לא מצאת מישהי יותר טובה? תראה כמה בנות יפות כאן!
הנפתי יד בביטול:
כן, הן מחכות לך…
בסוף, באמת חיכו לו; הוא נשא ארבע חכמות ויפות לאורך חייו.
…בתנו, דינה, נולדה.
לאחר מכן, נאלצתי להתגייס לצה”ל. שירתתי הרחק מהבית שביפו. געגועיי לנעמה ולדינה זלגו בלילות. נעמה שלחה לי תמונתה; שמרתי אותה מתחת לכר, מייחל לבואה בחלום מתוק.
יום אחד, חזרתי לאוהל, וגיליתי את תמונת נעמה מונחת על שישי, גלויה לכולם. מישהו השחית אותה, צייר גסויות וכתב מילים גסות. התפרצתי על השכן שלי, היכיתי אותו קשות, ונשלחתי לחדר המעצר הצבאי. אחרי שקרעתי את התמונה לנצח, הוא קיבל עונש משלו.
כשחזרתי הביתה מהצבא, הייתי קשוח יותר. משהו בי רתח כלפי נעמה. חיפשתי בגידות תחת כל שמלה; במוחי, חשבתי היא בטח בגדה בי בתקופה הזו.
והסיבה? כשפגשתי אותה אחרי כל הזמן לא ראיתי את אותה הילדה שליוותה אותי; זו הייתה אישה עוצמתית, פורחת, נושאת עוצמה מינית אדירה.
זו נעמה? אני לא מזהה אותך! לחשתי לה בפליאה.
גאווה שמנונית דעכה אל תוך הספק. “אולי יש לה עוד מישהו?” הרי תמיד יש מי שמשתוקק לזהב.
והחלטתי, “שיהיה לי גם מאהבת, ליתר ביטחון”.
נעמה שמעה על הרפתקאותיי תוך שלושה חודשים; התחננתי שלא תבקש גט.
יונתן, עכשיו אל תתפלא…
נעמה שרפה את כל מכתביי. אלו נשמרו בקופסה מיוחדת, נקראו שוב ושוב, וכעת נשרפו באש מלחמתה.
הורחקתי מחדר השינה, ממועדי הארוחות, והיו לי שיחות רק בענייני בית.
בקיצור פגעתי בה יום, בכיתי שנה.
נאלצתי לקחת את נעמה ודינה לקיץ באילת, ים, שמש, ענבים, אוויר… שם השלמנו שוב.
חזרנו מהחופשה, ופרדתי מהמאהבת שלי.
שבע שנים חלפו בנחת, עולם קטן של שלווה. אבל נראה שנעמה חיפשה משהו אחר אולי רגש איטלקי פראי?
…במפעל עבד איתי צביקה, ליצן אמיתי ואוזן קשבת. הוא ידע להקשיב לכל צרות הגברים על אישה נוקשה, על חמות איומה, על עולם מפחיד.
צביקה העניק עצות חכמות. החלטתי להזמין אותו ליום הולדת של נעמה הוא הרי יעשה שמח, חשבתי.
לו רק ידעתי מה יקרה…
צביקה הגיע עם אישתו, בערב שהפך לחגיגה. צחק, סיפר בדיחות, הרים כוסית, ונעמה זוהרת, מדלגת בין האורחים, מגישה אוכל וחיוך.
החגיגה הייתה מוצלחת, אך תוך חודש, החיים התהפכו.
אשת צביקה התקשרה להודיע:
יונתן, אתה לא יודע? נעמה וצביקה נפגשים. תגיד לאשתך שהיא לא תקבל את בעלי. יש לנו שני ילדים קטנים.
אני, טפש תל אביבי, לא הבנתי כלום! אולי נעמה מנקמת בי?
לא אפרט את כל הסיוט אשת צביקה רדפה אחרי נעמה, איימה להתאבד, שברתי את מנעולי הדירה, ניתקתי טלפון ושאגתי “גט”. לשווא.
כי כפי שאומרים אהבה, אש ושיעול אי אפשר להסתיר.
אז פניתי לחברתה של נעמה, מיכל.
יונתן, זה אהבה. נעמה לא תחזור. אין דרך חזרה.
עצב דקר אותי נשארתי אצל מיכל חצי שנה, והיא ניסתה לנחם אותי.
נעמה וצביקה נישאו, לא ראו דבר סביבם, חיו בעולם משלהם.
נראה היה שלשניהם יש נשימה אחת.
אז, שנאתי וקיללתי אותם, קיוויתי לזעוק או לקרוע שערותי איך קרה שנעמה נלקחה ממני?
כנראה שהאושר והכאב נוסעים יחד על עגלה אחת.
…אומרים שהזמן מרפא. איני מאמין. הפצע נשאר דק כמו קרח ראשון, צורב תדיר.
חברים ניסו למצוא לי אישה שנייה. מצאו יפהפייה. התחתנתי במהרה, כדי לא להתחרט.
כבר שבע-עשרה שנים יחד. היופי לא מצליח לכלוא את לבי.
אני מנסה להיראות שמח… בלי תקווה, מקווה.
לו היו יכולים לרדת למרתפי נפשי העייפה היו מוצאים שם את נעמה שלי.
תקרא לילפעמים, בחלוף לילה צלול במיוחד, אני מזדקן מול החלון ורואה את האור בתל אביב מדלג על הגגות, בדיוק כמו נעמה פעם צעירה, מחייכת, חומקת מהצללים.
ואז אני שומע קול רך, כמעט בלתי נראה, בתוכי: “רק תקרא לי.”
אני עוצם עיניים, מדמיין ששוב אנו בשדרה, ואין מי שייקח אותה ממני לא צביקה, לא הזמן, לא הפצע.
החיים שלי התגלגלו, עטפו בדיו, חשפו בי צדדים חדשים, אבל תמיד, מתחת לכל המסכות והבחירות הייתה, ונותרה, נעמה שלי.
כך אני מחכה: אולי פעם תצוץ לי שוב בחלום, אולי תסלח לי, אולי שוב תהיה לי אהבה.
ונשאר עם התקווה; כי הלב, גם אחרי שבע-עשרה שנים, יודע אין לו סוף לסיפור הזה.
