אתחתן, אבל רק לא עם הבחור הזה. כן, הוא בחור נהדר מכל הבחינות. אבל הוא לא שלי.
שוב אמא חזרה עם ידידה, וגם עם עוד איזה גבר, וכמובן שגם הפעם שתו קצת יותר מדי אני, עדינה, התיישבתי בפינה ליד הארון.
“אין לי לאן לברוח, הרי כבר ירד גשם בחוץ. אני כבר ממש עייפה מכל זה. בקיץ אסיים כתה ט’, ואסע לעיר. אלמד בסמינר ואהיה מורה. אמנם העיר במרחק עשרה קילומטרים, אבל אגור במעונות.”
אמא והאורחים התמקמו במטבח. שמעתי את הגלגול של המשקה בכוסות וריח הנקניק מילא את האוויר. לא רציתי, אבל בלעתי רוק.
“חכי רגע את!” קול אמא נשמע.
“מה את עושה לנו משחקים?”
“אתם שתיים…”
“לא שזה הפעם הראשונה עם שתיים,” נהם אברהם, הידיד של אמא.
נשמעו קולות צלחת נשברת, רחש מוזר ונשיפות. הצטנפתי חזק יותר אל הקיר. פתאום שקט השתרר בבית.
“שומע, דני, היא ישנה,” קרא הידיד.
“בעצמך אמרת, בחורה טובה, אבל משהו בי…”
“תגיד, יש לה בת…”
“בת? איזו בת?”
“עדינה, כבר גדולה. בטח מסתתרת בחדר.”
“תביא אותה לפה,” נשמע קול שמח של דני.
“עדינה, איפה את?” אברהם נכנס לחדר, ראה אותי, וחייך חיוך לא נעים “בואי, תשבי איתנו!”
“טוב לי כאן.”
“מה את מתביישת?” ניסה אברהם לחבק אותי.
תפסתי את האגרטל שעל הארון והורדתי אותו על ראשו.
צליל זכוכית מתנפצת. ברחתי החוצה.
“תפוסו אותה!” צרח אברהם.
אבל כבר הייתי ליד הדלת. לא הספקתי לנעול נעליים, וכך, עם גרביים, מכנסיים קצרים וחולצה ישנה, יצאתי החוצה.
אחריי יצאו גם הגברים. הרחוב היה שומם ורטוב. לאן רצה בערב גשום? שמעתי צעקות מאחור. ליד הבית הגדול שעברתי נשמעו נביחות, ואחר-כך מישהו צעק על הכלב.
רצתי אל השער והתחלתי לדפוק. הדלת נפתחה, וגבר בן ארבעים הסתכל עליי.
“עזור לי,” לחשתי, מביטה בו בתחינה.
“בואי!” משך אותי פנימה וסגר את הדלת.
“עוז, מי זאת?” אשתו יצאה למרפסת.
“הנה,” הנהן לכיווני. “רודפים אחריה בחורים.”
“למהר, פנימה!” תפסה אותי ביד, “תספרי הכול בעוד רגע.”
“עדינה, תצאי יפה!” שמעתי את קול אברהם.
“עוז, אל תסתבך!” צעקה אשתו. “תיכנס!”
בחוץ שוב התחדדו הקריאות, וגם הנביחות.
“חייבים להתקשר למשטרה,” שלפה הטלפון.
“פנינה, לא צריך. אני אטפל בזה. ברור לי שהם מקומיים.”
“באיזו דרך?…”
“נעשה זאת בטוב. תרגיעי את הילדה.”
עוז לקח שקית, ניגש למקרר והוציא בקבוק ומשהו נקניק.
בחוץ ליטף את הכלב, ויצא איתו. אברהם מיד התנפל: “תחזיר את עדינה!”
“תקחו ותסתלקו!”
דני פתח את השקית, חייך והנהן לאברהם. “בוא נלך מפה!”
***
“טוב! אני פנינה יוסף,” הניחה קומקום לתה. “שבי, ספרי מי את ומה קרה.”
“אני עדינה,” עניתי, שיני נוקשות. “גרה ברחוב הזה, אבל בסוף.”
“את הבת של מרים?”
“כן.”
“אומנם אנחנו חדשים פה, אבל שמענו על אמא שלך.”
הרכנתי ראש ושתקתי, הדמעות זורמות.
“די, די, אל תבכי!”
פנינה ניגשה וחיבקה אותי. בשבילי זה היה כל-כך מפתיע. חיבקתי אותה בחזרה ופרצתי בבכי.
“די, די. נשתה תה עכשיו.”
עוז נכנס:
“זהו, גרשתי אותם.”
“ועם הילדה היפה הזו, מה נעשה?” חייכה פנינה לעבר עדינה.
“נדבר על זה מחר! עכשיו שתה ותיכנסי למקלחת.”
“רוצה לאכול?” הגישה לי כוס תה וצחקה “נראה לי שכן!”
הניחה על השולחן כריכים ועוגה.
“אכולי, אכולי!” חייך גם עוז, כשהביט בי מסתכלת ברעב.
לא שאלו יותר מדי, ולא שמו לב כמה אני נבוכה.
כשהסתיים האוכל, פנינה הובילה אותי לאמבטיה.
“התרחצי ולבש את החלוק הזה!”
***
רציתי דבר אחד בלבד: שלא יגרשו אותי הלילה. כמה נעים להתחמם במים, וכמה קר עכשיו בחוץ. אך צריך לצאת המארחים מחכים.
יצאתי. עוז ופנינה ישבו על הספה, ואני חייכתי נבוכה: “תודה!”
“טוב, עדינה,” פתחה פנינה. “הבנתי שאף אחד ממש לא מחפש אותך. ולחזור הביתה את לא רוצה.”
הורדתי את הראש.
“מחר עלינו לנסוע מוקדם…”
“אני מבינה,” הורדתי ראש עוד יותר.
“תישארי פה לבד. אל תפתחי לאף אחד! הכלב שלנו, שאול, לא יכניס אף אחד לשער. ברור?”
“כן!” קראתי בהתרגשות.
“ואולי תכיני בינתיים מרק ירקות, מה את אומרת?” קרץ עוז. “את יודעת?”
“בטח! מבשלת טוב, וגם יכולה לנקות הכול.”
“אם לא מפריע, תסדרי קצת למטה,” הסכימה פנינה.
***
התעוררתי יחד איתם, ופשוט שכבתי בשקט, מפחדת שיגרשו אותי. שמעתי את המכונית יוצאת מהחצר, ואז שקט.
קמתי, שטפתי פנים. במטבח קומקום רותח, לחם, גבינה ונקניק. על שולחן החיתוך צלעות הודו.
אכלתי משהו, פינו את השולחן, ניקיתי הכול. שטפתי רצפה.
במסדרון ראיתי את שואב האבק. הדלקתי והתחלתי לנקות.
רק סיימתי…
“מה כל זה?” שמעתי קול מאחור.
הסתובבתי במהירות. בחור גבוה, יפה, בן שמונה-עשרה, עיניים חומות מתבוננות.
“אני מנקה,” עניתי בקושי. “ואתה מי?”
“נו באמת…” חייך, שלף טלפון.
“אמא, אני פה. מי זאת?”
“בן, תן לילדה הזאת לגור קצת אצלנו!”
“לי לא אכפת.”
החזיר את הטלפון. הסתכל עליי רגע ארוך, והמשיך למטבח.
“את רוצה תה?” שאלתי.
“אסתדר לבד.”
***
אספתי את השואב. עברתי לנקות אבק, מאזינה לכל תנועה שמטבח.
הבחור סיים לאכול, נכנס לאמבטיה. יצא מגולח, ניחוח בושם גברי.
“היי, תביא לי עוד בקבוק!” צעק מישהו מבחוץ.
“מה זה?” התקרב לחלון.
“אל תפתח להם!” צעקתי בפחד.
הסתכל עליי, סקרן, חייך ויצא החוצה.
רצתי לחלון. ליד הגדר עמדו אברהם ודני וצעקו. פחדתי מאוד.
הנה יצא הבן, הם ניגשו אליו. ופתאום… נפלו על השלולית שנוצרה. ראיתי שניהם נופלים יחד.
הבן התכופף ואמר משהו. שניהם קמו והתרחקו לכיוון הבית של אמא.
***
הבן חזר. נעצר מולי, ניגש ואמר:
“את נבהלת?”
בלי שליטה, הסתכלתי עליו ופרצתי בבכי.
“איך קוראים לך?” שאל פתאום.
“עדינה.”
“אני שאול. די, די. הם כבר לא יחזרו.”
***
שאול עלה לחדרו ולא ירד עד הערב. אני בישלתי מרק ירקות, ישבתי במטבח ונשארתי במחשבות.
כמובן שרציתי להישאר פה, אבל הבנתי שגם עברתי כל גבול של נימוס.
בעלי הבית חזרו. פנינה הרימה גבה, מתפעלת מהסדר. עוז טעם את המרק ונאנח בהנאה.
“אולי אלך הביתה…” אמרתי בשקט. “תודה על הכול!”
“עדינה, תישארי אצלנו עוד כמה ימים!”
“תודה, פנינה! אבל אחזור הביתה,” חזרתי ואמרתי.
עשיתי צעד לדלת ונעצרת. מהבוקר אני מסתובבת בבית בחלוק ובנעלי בית של אחרים.
“בואי!” פנינה משכה אותי לכניסה.
פתחה את הארון, בחרה בג’ינס, סוודר ומעיל חמים.
“תלבשי! אנחנו כמעט אותו גובה.”
“לא חייבים…”
“לא תלכי הביתה בלי בגדים מתאימים. תלבשי! לא יקרה לי כלום.”
לבשתי, הצצתי במראה. בגדים כאלה לא לבשתי אף פעם.
בכניסה נתנה לי כובע ומגפיים.
“עדינה, שימי ותהיי בריאה!”
“תודה, פנינה!”
***
החיים חזרו למסלולם. קצת ישן, קצת חדש. אמא מצאה עבודה ברפת. אברהם נעלם יחד עם דני.
הגיעה האביב. יום אחד ישבתי בבית ולמדתי, כשלפתע דפיקות בשער. הצצתי החוצה שאול עמד ליד הגדר. ראה אותי והנהן. צא החוצה!
לא יצאתי, אלא התפרצתי בדלת.
“שלום!” חייך שאול.
“שלום!”
“אמא שלי רוצה שתבואי.”
***
וכך נכנסתי שוב לבית, שבו ביליתי את היום המאושר ההוא.
“שלום, עדינה!” קיבלה אותי פנינה, חיבקה אותי בחום.
“שלום, פנינה!”
“בואי, נשתה תה!” הושיבה אותי, מזגה תה, והתיישבה לידי.
“יש לי בקשה אלייך. אנחנו נוסעים חודש ימים לתורכיה,” עיניה ברקו. “הבן שלי בקושי בבית. תוכלי לשמור על הבית? להאכיל את הכלב ואת החתול, להשקות פרחים יש לי הרבה.”
“בוודאי, פנינה!”
“יופי,” שלפה שטרות. “הנה חמשת אלפים שקל.”
“פנינה, למה?”
“תיקחי! אנחנו לא נרגיש בזה. עכשיו אראה לך הכול!”
עקבתי אחרי כל הסבר איפה העציצים, איפה אוכל החתול והבשר לכלב. לבסוף קראה:
“שאול! תכיר לעדינה את הכלב!”
“בואי!” שאול הניח יד על כתפי.
יצאנו לחצר, שחררנו את שאול הכלב ויצאנו לטייל.
בדרכנו סיפר לי על לימודיו באוניברסיטה, על קראטה, ועל העסק המשפחתי.
אני חשבתי על משהו אחר. ידעתי שיש בינינו תהום גדולה, כמו בין אמא שלי להוריו. הם אנשים טובים, כן, אבל זו לא אגדה; זה החיים עצמם.
“עוד חודשיים אסיים בחינות ואכנס לסמינר, אני חייבת להצליח. אלמד, אעבוד, אתאמץ, אהפוך לבן אדם. אתחתן, אבל לא עם הבחור הזה. הוא נהדר ומשובח אך לא שלי!”
הודיתי לפנינה על הבגדים ועל חמשת אלפים השקלים. זה יעזור לי לשרוד בהתחלה בעיר.
בתוך ליבי ידעתי, שעכשיו נגמר הילדות הקשה שלי, ומתחילה תקופה חדשה קשה לא פחות, אך היא בידיים שלי.
הגענו לווילה. ליטפתי את שאול, חייכתי לשאול הבן והלכתי הביתה. מחר תתחיל העבודה שלי כאן. רק עבודה זה הכול.
