התחתנתי כדי לברוח מהעוני, ועכשיו אני גרה בכלוב שהוא כל כך יפה, שאפילו היונים בשדרות רוטשילד היו מקנאות בי. אני בת 35. כשהייתי בת 20, לא הייתי ממש ענייה, אבל חייתי על שאריות טעימות של חלב ובמבה, וסופרת כל שקל כאילו הוא תורה מסיני. הייתי סטודנטית לומדת בערב באוניברסיטת תל אביב ועובדת על הרגליים יום שלם בקונדיטוריה ברחוב דיזנגוף. הגעתי הביתה מותשת, עם רגליים נפוחות, חושבת האם אצליח לחסוך מספיק החודש בשביל התחבורה, הסיכומים, האוכל והארנונה. חלמתי על חיים נינוחים לא מהודרים, רק יציבות. שיהיה לי רגע לקחת נשימה בלי לדאוג לקיוסק.
ואז הכרתי אותו. הוא היה בן 40, מרצה באוניברסיטה, תמיד לבוש להפליא, עם רכב שלא נראה כאילו חנה פעם על מדרכה ברמת גן, דיבר על טיולים לחו”ל, השקעות וביטחון. לא התאהבתי מיד. הוא מצא חן בעיניי, כן, אבל יותר ממה שהוא אמר או איך שהוא נראה, אהבתי את מה שהוא מסמל מנוחה, רוגע, חיים בלי להיאבק על כל אגורה.
התחלנו לצאת, והפער היה מובהק מההתחלה. כשאני בדקתי מחירי מנות במסעדה, הוא הזמין בלי לברר בכלל כמה זה עולה. כשאני דיברתי על חלטורות נוספות, הוא דיבר על לקנות דירה להשקעה בפתח תקווה. אמר לי דברים כמו: “אין לך צורך לחיות בלחץ”, “אני יכול לתת לך חיים טובים”, “אני לא רוצה שתפסידי את עצמך במאבקים”. המשפטים האלה חדרו לי לראש.
ידעתי שאם אמשיך ללמוד, מצבתי תשתפר אבל זה ייקח שנים. איתו, הקפיצה הייתה מידית. הוא הציע לי נישואין אחרי חצי שנה. לא בכיתי מהתרגשות, פשוט שתקתי. באותו לילה לא נרדמתי, חשבתי על אמא שלי, על הבקרים העייפים, על לא לספור יותר מטבעות, על בית יפה עם גינה קטנה אולי אפילו עץ רימון.
אמא שלי הייתה נגד, כמובן. אמרה שאני צעירה מדי, שהוא מבוגר מדי, שהיא לא רואה אותי מאוהבת. אני עניתי לה שלאהבה אין כרטיס אשראי, שאני עייפה מחוסרים ושמחפשת דרך טובה יותר. בכינו הרבה, ובסוף היא קיבלה אותי, כי לא רצתה שאעלם לה פתאום.
התחתנו שנה וחצי אחרי שנפגשנו. הכול התגלגל מהר בית גדול בהרצליה, ריהוט חדש, טיולים בראש השנה וסליחות. העליתי תמונות חדשות עם חיוכים, אבל בפנים הרגשתי כמו שחקנית שלומדת תפקיד, שנבחר לא מתוך אהבה אלא נוחות.
לא יכולה להגיד שהוא רע. הוא דואג, אחראי, אבא נהדר לילדים שלנו, עוזר בכלכלית לאמא שלו וגם לאמא שלי, נוכח בחיים שלנו, לא בוגד, לא אלים. הבעיה היא לא בו. היא בי. אני לא אוהבת אותו כמו שאוהבים באמת. אני מעריכה אותו, מעריצה אותו, אסירת תודה על כל מה שעשה אבל חסר לי הדופק הזה של אהבה, שמרעיד את הלב.
הקצב שלו שונה. הולך לישון מוקדם, לא אוהב לצאת מהבית, מעדיף תוכניות שקטות, לא רוצה שינויים. אני עדיין רוצה לנסוע לאילת בפתאומיות, לצחוק חזק, לאלתר, להרגיש פרפרים בבטן. אבל אני מתאימה את עצמי. תמיד אני מתאימה את עצמי.
יש לילות שאני שוכבת במיטה ענקית, עם מזגן, שקט ונוחות, ומרגישה ריק מוזר. לא עצב, אלא תחושה שאני חיה את “החיים הנכונים”, אבל שאני לא מאושרת באמת. מבשלת במטבח מהמם, שולחת את הילדים לבתי ספר מעולים, לא חסר לי דבר חוץ מרגש, תשוקה, חלום. הוא אומר לי “אני אוהב אותך”, ואני עונה “גם אני”, אבל בפנים הקול שלי נשמע אחרת.
לפעמים אני חושבת מה היה קורה לו הייתי נשארת לבד, מסיימת את הלימודים בלי קיצורי דרך, מחכה לאהבה מסוג אחר. לפעמים אני מרגישה אשמה אפילו על המחשבות, כי יש נשים שהיו נותנות הכול בשביל היציבות הזאת. ופה מגיעה האשמה: אין לי זכות להתלונן, אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי.
איזה עצה תתנו לי כדי להיות באמת מאושרת?
