שרה זהבי הייתה אישה אדירה, כמעט מהפנטת. לא צעדים, אלא פסיעות כבדות, לא מבטים, אלא מבטי ברק. לא דיבור, אלא משפטים כמו פסוקים. אם תניח אותה על בסיס, תחשוב שמדובר בפסל ולא באישה.
שרה ניהלה מספקת המזון הגדולה בדרום תל אביב, ברקעה היו שתי ישיבות מעצר בגין שיבושים והטרדה ציבורית ואחת בגין גרימת מוות ברשלנות ובין לבין ילדה שלוש בנות, כל אחת נולדה בין משיכה אחת לבית המשפט לשנייה. ויש גם שלושה חתנים, בהתאם.
לחתנים סיפרה אחרי החתונה את זכויותיהם וחובותיהם, והציגה את רשימת העונשים למפרים. כל זה נעשה ברשמיות מוחלטת.
לריבים קטנים שרה לא נכנסה, שמרה על העצבים שלה. לבנותיה אסרה בתוקף להטריד אותה בשטויות תלמדו לפתור בעיות לבד. רק אם מישהו או משהו חשוב נעלם, או אם צריך להעלים גופה, אפשר להסב את תשומת ליבה.
החתנים דווקא העריכו את מדיניות ה”אל תתערבי”, הם לא העזו להתעסק עם שרה כי סעיף רצח מתוך סערת רגשות היה חקוק לה על המצח.
אבל החתן הצעיר, יובל, לא היה קרוב לשרה, וגם לא חש פחד ממנה. הוא גר עם משפחתו בראשון לציון, הרגיש עצמאי וחופשי עד אותו יום שבו החליט להצטרף לבוס שלו לפינוקים של מוצ”ש בספא יוקרתי בראשון, והרשמה גם עם שלושה עובדים נוספים.
יובל אמר לאשתו שהוא יישאר בעבודה להשלמות דחופות. העובדים המנוסים לקחו תרגילי כיסוי מפתיעים אחד לקח מהבית חכה ואוהל וסיפר לאשתו שנוסע לדייג עם חברים, והזמין דלי של דגים חיים כדי להוכיח; שניים הביאו איתם מחשבים ל”לילה של קרבות טנקים”. הבוס משום מה לא הסתיר את ההליכה לספא מאשתו.
עם חצות, האלכוהול והאמבטיות התחילו לשעמם, והחלטות פוזרו הסכימו להשקיע פשוט בתשלום לשתי נשים ל”עיסוי” מיוחד. אבל הגיעו רק שתי מעסות מפחידות במיוחד הבוס רצה להחליף את שתיהן, אבל העובדים העדיפו להוסיף בקבוק וודקה.
בחצות הלילה, הבת הצעירה של שרה, ליאת, נכנעה ללחץ והתקשרה לאמא שלה.
דברי מהר, עטפת סחורה ואני מפרקת משאיות, אמרה שרה.
אמא, יובל לא חזר מהעבודה, לא עונה לטלפון, גם החברים שלו לא עונים. משהו לא בסדר, אמא!
– אל תדאגי, בת שלי. אני אמסדר הכל! שרה הכתיבה הוראות למחסנאים, הדליקה את המכונית והחלה לנסוע לכיוון ראשון לציון, בדרך מתקשרת לסדרה של אנשים.
תוך חצי שעה ידעה באיזה ספא יושב החתן שלה, תוך שעה כבר הגיעה למקום, ועוד רבע שעה נכנסה, בליווי מפוחד של הספא־מן, אל החבורה הדרוכה. האווירה נהייתה מסעירה, החתן זכה לאליבי עם שיניים שבורות וסימנים כחולים.
הבוס ניסה להחזיר לעצמו שליטה: גברת, מה את עושה פה? מי את בכלל? אני מתקשר למשטרה!
הוא לא ידע עם מי יש לו עסק. שרה הפסיקה לבעוט ביובל, תפסה בסכין מהשולחן ביד אחת, וביד שניה תפסה את הבוס בגרון:
תנסה, חמוד. אני אחותך את הלשון! אני החמות של זה!
שקט, בנות! זרקה אל המעסות שהתחילו לייבב, ואז הפנתה את הסכין אל יובל.
נו, יובל, מרגיש לך משהו לא נוח בתחתונים?
אמא! יובל גנב זחילה לפינה את לא תעשי את זה!
ומה ימנע ממני?
לא בגדתי בבת שלך! תשאלי את כולם!
שרה הביטה במעסות.
אף אחד לא בגד, צרח הבוס, ממשש את הגרון.
רואה לבד, הבחורות לא משהו. מי בכלל הזמין כאלו?
שרה מוזגת וודקה, פורשת לכוס ליובל.
תשתה. הרדמה.
יובל שותה בפחד, מתרסק עם השיניים על הכוס.
מה הולך פה בכלל? תפרק!
רצינו לנוח, אבל לא הלך בנות לא משהו, הסביר הבוס.
שרה מתיישבת, חותכת קטע ענק מהסלאמי.
אין לכם דמיון בכלל, בחורים,” לעסה. מה זה, החכות האלה? רוצה להצביע.
שטיק של דייג, עונה דייג.
וזה? בועטת בדלי עם הדגים.
כן.
חכם אתה מה הייתם עושים בלעדיי? אבל התמזל מזלכם!
שרה מחליטה הופכת את הדלי לבריכה, הדגים מתפזרים.
הנה, תתחילו: הדייגים יזרקו חכות, הבנות ינסו לתפוס בידיים. מי שמצליח יוצא שלם.
אתה, היא מצביעה על אחד העובדים תרשום את התוצאות. אני והבוס שמים על מי תהיה הראשונה. שמתי על הצהובה, שתפוס קודם.
חס וחלילה! התערב הבוס אני שם על יונתן, הוא דייג אמיתי!
צהובה! צעקה שרה אם תתפוס ראשונה תקבלי בונוס על יום עבודה.
ומה אני? התלוננה השנייה.
גם את אם תתפוסי יותר ממנה.
כעבור חצי שעה, הספא־מן נכנס בהססנות רעש, צעקות, צחוק… הבנות טורפות דגים בידיים, יונתן תופס דגים עם לחם, העובד השני רודף אחרי המעסה, יובל והעובד השלישי תופסים עם מגבת ענק כמו רשת. הבוס על קצה הבריכה, מתלהב.
שרה כתבה לבת שלה: תקפו את יובל בחזור, חטף מכות, הוא חי, מולי במשטרה. אקח אותו הביתה כשייגמר, אוהבת אותך, אמא. וכן, שלוות הבת חשובה יותר מלילה ללא שינה בבריכה וכמה שיניים שבורות. יובל קיבל על חשבון שרה ב־פייבוקס סכום נאה להחזרת השן, לא היה אשם, אבל כדי שיחשוב פעמיים לפני בילוי כזה בעתיד…
