הרגשתי הקלה כשגיליתי שהגרוש שלי איבד הכול אני יודעת שזה נשמע לא יפה, אבל אהיה כנה הייתי נשואה לו…

היה לי קל על הלב כששמעתי שגרוש שלי איבד את הכל. אני יודעת שזה לא יפה לומר, אבל חייבת להיות כנה.
הייתי נשואה לו חמש עשרה שנה. כשנישאנו, כבר היה לו דירה בתל אביב וחיים מסודרים. עברתי לגור איתו יחד עם הבן שלי, כי הפכתי לאמא בגיל צעיר מאוד. מההתחלה הוא היה גלוי איתי בעניין אחד הוא לא יוכל להביא ילדים לעולם. קיבלתי את זה, והאמת שמעולם לא הזכרתי או הוכחתי אותו על כך. מצד שני, הוא לא עשה שום הבחנה ביני לבין הבן שלי גידל אותו, תמך בו, הסיע אותו לבית ספר, דאג לו לבגדים. אז, הייתי בטוחה שעשיתי את הבחירה הנכונה.
לא בדקתי חשבונות, מסמכים. לא כי לא יכולתי, אלא כי סמכתי עליו. תמיד אמר לי: “זה שלנו”, “כל מה שיש לי בשביל המשפחה”. הבית, הרהיטים, ההוצאות. בשנים שאחר כך קנה מכונית חדשה, ואמר: “את תנהגי בישנה”. לא הייתה גרועה, רק יותר ישנה. עבורי זו הייתה המכונית הראשונה שלי. לא שאלתי למי רשומה, פשוט קיבלתי את המפתחות.
יום אחד, עזב לטובת אישה אחרת. עברתי הכל הכאב, השאלות, הלילות נטולי שינה, התחושה שבנית משהו שנעלם ברגע. הגיעו המסמכים של הגירושין, השיחות, המתחים. ואז התחלתי להבין שבכל השנים האלה, הנישואין לא היו באמת “שלנו” כמו שחשבתי.
התברר שכל דבר היה רשום על שם אמא שלו הדירה שבה גרנו חמש עשרה שנה, העסק שהוא הגדיר כ”גאווה שלו”, החשבונות, אפילו המכונית שחשבתי שלי. למעשה, לא היה שום דבר על שמו או על שמי. יצאתי מהנישואין עם פיצוי מינימלי כמעט סמלי. אפילו להישאר בדירה שבה חייתי חצי חיים לא יכולתי, כי “הייתה שלו לפני החתונה”. עזבתי עם מזוודה אחת, עם בני ועם שאלות שלא אמצא להן תשובות.
בגיל ארבעים הייתי צריכה להתחיל מאפס. אני עובדת בתחום הבריאות והטיפול הסוציאלי, אבל לא עבדתי שנים. מצאתי עבודה אצל קשיש בבית שלו. משמרות ארוכות, מעט שעות שינה, גב כואב. לפעמים חזרתי לחדר אצל אמא שלי ושאלתי את עצמי איך יכולתי להיות כה נאיבית. לאט לאט התחלתי לעמוד על הרגליים. שנתיים אחר כך רכשתי דירה קטנה בבת ים. עדיין משלמת עליה, אבל היא שלי. כל תשלום מרגיש לי כמו חיזוק כבוד עצמי.
יום אחד שמעתי מה קרה לו. אמא שלו נפטרה, ויחד איתה הלך כל מה שהיה נראה שלו. הנכסים שרשומים על שמה חולקו לפי החוק בין כל היורשים. (גיליתי פתאום שיש לו אחים ואחיות שלא הכרתי.) הוא ניסה להוכיח שהכל בעצם שלו, אבל מבחינת חוק לא היה מה לעשות. נשאר בלי בית, בלי עסק, בלי רכב.
כשהודיעו לי, שתקתי. ואז הרגשתי משהו שלא ציפיתי הקלה. לא שמחה, לא רוע לב, רק תחושה שפתאום נוצר איזון אמיתי. יודעת שזה לא יפה להרגיש ככה, אבל יודעת גם מה זה לחוות לאבד הכל בלי שחשבת לרגע שזה אפשרי, רק כי האמנת.
תגידו האם אני אדם רע בכך שהמשכתי הלאה?