אמא שלי באה ממשפחה גדולה. היו לה שישה אחים, אבל כיום נשארו רק שלושה. אמא ואחת מאחיותיה גרות באותו מושב בגליל. בקיץ הן עובדות קשה בבציר ובשלל משימות בחקלאות, ובחורף מתקיימות ממה שהרווחו ומה שצמח בגינה שבחצר. גם לנו וגם להן יש גינת ירק פורחת שמספקת ירקות טריים לכל השנה.
האחות השנייה של אמא מתגוררת בתל אביב. יש לה דירה מרווחת במרכז העיר ועוד בית קטן ליד הכנרת. בעלה משמש כמנכ”ל בחברת בנייה גדולה. כמובן, הם לא תמיד חיו בנוחות הזאת; גם הם גרו פעם בכפר, ואמא שלי ואחותה תמיד עזרו להם כשיכלו בעבודה, בכסף, באוכל. אבל השנים עברו, והם התרחקו מאיתנו, כמו שנאמר: “עשיר אחיו ירחיק”.
יום אחד, אמא שמעה במקרה דרך מכרה משותפת, שהאחות מהעיר חיתנה את הבת שלה, עינת. בהתחלה אמא הופתעה מאוד, ואחר כך העמידה פנים שהיא ידעה, כי התביישה מהשכנות. מי לא היה נעלב אם אחותו לא מזמינה אותו לשמחת בתה?
כשחזרה הביתה, סיפרה הכל לאחותה מהמושב. גם היא הייתה המומה, ולבה נשבר. הן החליטו להתקשר ולברך, אולי מתוך תקווה שהיא תרגיש נקיפות מצפון. אבל האחות רק אמרה “תודה” קרה וניתקה.
למרות זאת, כנראה משהו נגע בליבה, כי למחרת באה לביקור יחד עם עינת ובעלה. הן הביאו ק”ג בשר מובחר ובקבוק יין יקר מתוצרת יקב ישראלי נחשב. לצערי, אמא כבר הייתה פגועה מאוד, ומיד כשנכנסו הוציאה אותן מהבית. היא אמרה שאם התביישו להזמין אותנו למסעדה מכובדת בגלל שאנחנו “אנשי מושב” והם “בני תרבות”, עדיף שלא יכניסו רגלם לבית שלנו.
בעלה של האחות העירונית אפילו העז לומר שלדעתו, אם היינו באים לחגיגה, כל המסעדה הייתה מריחה כמו פינת מנגל בשוק. זה פגע באמא עד עמקי נשמתה. היא דרשה מהם לא לבוא אלינו אף פעם יותר, ולא רוצה לראות אותם שוב. גם אחותה מהמושב תמכה בה בכל מילה ואמרה שלא מוכנה לדבר איתם יותר.
ביום ההוא הבנתי כמה קל לאבד קשרי דם בגלל גאווה ועלבון, ואיך כסף ומעמד מסוגלים להרחיק גם בין אחיות שגדלו באותו בית. למדתי שחשוב לא להניח לאכזבות לחרב משפחות, ושצריך לגלות סלחנות גם כשקשה כדי שלא נמצא את עצמנו לבד.
