לא הבנתי לאן נעלמת כל האוכל שמיכל אשתי הכינה. ואז חמותי סיפרה לנו את האמת.
בהתחלה דווקא שמחתי שאמא של מיכל, רבקה, נמצאת איתנו היא עזרה לנו המון. הבן שלנו, יונתן, חולה הרבה, לכן החלטנו שלא לשלוח אותו לגן. מיכל ביקשה מאמא שלה שתשמור על הנכד בבית.
רבקה הסכימה אבל רק בתנאי שתוכל לחזור כל ערב לדירה שלה, לנוח ולהירגע. לא רצתה להישאר אצלנו בלילה.
לפעמים יש לנו עניינים דחופים בערב, או שאנחנו רוצים לצאת קצת, ואז מבקשים משכן שישגיח על יונתן, ורבקה הולכת הביתה לנוח. לא רצינו להכביד עליה יותר מדי.
בהתחלה הכול זרם חלק. היינו ממהרים מהעבודה, חוזרים הביתה, והילד כבר שבע ונקי. אבל לאט־לאט רבקה הפסיקה לחכות לנו היא כבר לא נשארה עד שנחזור, הלכה לפני כן.
מיכל תמיד מכינה אוכל ליומיים קדימה. כל חודש אנחנו נותנים לחמותי מעטפה עם כסף לפחות 1600 כדי להודות לה על הזמן שהיא משקיעה. זה ברור לנו, זה סוג של תודה.
אבל שמתי לב שכל מה שמיכל מבשלת פשוט נעלם. רבקה בקושי אוכלת אצלנו, ויונתן אוכל מעט מאוד התחלתי לתהות מה קורה, אז יום אחד פניתי לרבקה ושאלתי בעדינות. רבקה לא היססה “יצחק בא אליי בצהריים, הוא עובר דרך הדירה, ואין לו כוח לבשל. אז אני נותנת לו מאוכל שמיכל הכינה.”
איבדתי מילים. רבקה יוצאת אלינו כל בוקר, ובעצמה חוזרת לדירה בערב באמת כל כך קשה לבשל משהו קטן לבעלה? למה יצחק צריך לאכול אצלנו כל יום? אפשר להזמין אותו פעם בשבוע, לא כל צהריים!
אפילו לא נשאר לנו כמעט כלום לארוחת ערב. מיכל שותקת. חישבתי אם נשלם לבייביסיטר, זה ייצא לנו אפילו יותר זול.
ההתנהגות של רבקה ושל יצחק ממש מדאיגה אותי. מיכל מבקשת שלא אפתח את זה, להיות בשקט. אבל איך הם לא מבינים שגם אנחנו צריכים את הכסף הזה? אנחנו כבר משלמים לה כל חודש, ויחד עם זאת הם גם אוכלים אצלנו. מישהו עבר דבר דומה?
