באותו יום בעלי חזר הביתה מוקדם מהרגיל, התיישב על הספה ופרץ בבכי כמו ילד. כשגיליתי את הסיבה, נדהמתי.

אייל ואני הכרנו כשהיינו בני עשרים ושבע. באותו הזמן אייל כבר סיים תואר ראשון בהצטיינות והתחיל להתכונן להגנה על התזה. ללימודים שלו היו הרבה הישגים. בנוסף, הספיק באותן השנים לעבוד ולחסוך ולקנות דירה בת שני חדרים עם חניה. אחרי הלימודים כבר תכנן לקנות רכב חדש. שנה אחר כך התחתנו. אחרי שנה וחצי נולדה לנו בת. ביום ההולדת השלושים שלנו, הבת שלנו הייתה בת חודשיים בלבד. לקראת יום ההולדת הצעתי שנחגוג במסעדה, יחד עם ההורים שלו. אבל הוא לא רצה. אמר שחשוב לו לחגוג את היום המיוחד הזה רק איתי ועם הילדה שלנו הנשים שלו.
וכך עשינו. למחרת, אחרי העבודה, הוא נסע להוריו. אבל הוא חזר מהר מאוד. התיישב על הספה ודמעות בעיניו. נדהמתי. גבר בוגר, עצמאי, אבא, בוכה כמו ילד קטן. התיישבתי לידו והרגעתי אותו. ואז הגיע הרגע בו שיתף אותי בכאב שלו. התברר שכילד היה חוטף מכות מכל סיבה קטנה: על משחק כדורגל, על בגדים מלוכלכים, על כתם במחברת… גם אביו וגם אמו הכו אותו.
“כשהתבגרתי, הפסיקו להכות אותי, אבל אף פעם לא שמעתי מהם מילה טובה אחת,” הוא סיפר. “סיימתי תיכון בטכניון בהצטיינות.”
“מה, זה רק תיכון טכנולוגי. אתה צריך ללכת לאוניברסיטה,” אמרו. ואייל הלך, למרות שלא היה באמת זקוק לתואר.
קנה דירה.
“זו רק חמישים מטר רבוע,” ביקרו אותו, למרות שהבית שלהם שלושים מטר בסך הכול. התחתן “בחורה כל כך קטנה ורזה, אתה בטוח שתצליח ללדת?”
ילדה.
“אף אחד לא יודע של מי הילדה הזאת. אין בה שום דבר שלנו!” אמרו.
ואז בא השיא ההורים כעסו עליו שלא עשה ארוחה חגיגית לכבוד יום הנישואין שלהם.
“בן לא ראוי,” פסקו. וכך אייל פנה אליי “אני באמת כזה רע, שמגיע לי שלא יאהבו אותי?”
אמרתי לו שיש אנשים שפשוט לא מסוגלים לאהוב. היה לו חוסר מזל להיוולד במשפחה כזו, אבל עכשיו יש לו אותי ואת הילדה שלנו, ואנחנו אוהבות אותו מאוד. כי הוא הכי טוב בעולם.
“אתה לא רואה איך הבת שלך מאושרת כשהיא רואה אותך חוזר הביתה? איך העיניים שלה נוצצות?” ואז כשהסתכל על הילדה שלנו הוא נרגע. ולאט לאט, גם חיוך חזר לפניו.