באותו יום בעלי חזר הביתה מוקדם מהרגיל, התיישב על הספה והתחיל לבכות כמו ילד קטן. כשגיליתי את הסיבה, קפאתי במקום.

אני ועמוס הכרנו כשהיינו בני עשרים ושבע. אז, עמוס כבר סיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות והוא התכונן להגיש את עבודת הגמר שלו. הוא הצליח בלימודים, וגם הספיק עד אז לחסוך מספיק כדי לרכוש דירת שני חדרים וחניה בתל אביב. אחרי הלימודים, כבר תכנן לקנות רכב חדש. שנה אחרי כן התחתנו. ובעוד שנה וחצי נולדה לנו בתנו, נועה. כששנינו חגגנו שלושים, נועה הייתה כבר בת חודשיים.
מאחר והיו מתקרבים יומולדתי של עמוס, הצעתי שנלך למסעדה נחמדה יחד עם ההורים שלו לחגוג. אבל עמוס התנגד. הוא אמר שהוא רוצה לבלות את היום הזה רק איתי ועם נועה, הנשים שלי, כך קרא לנו.
וכך עשינו. ביום למחרת, אחרי העבודה, עמוס נסע לבקר את הוריו. אבל חזר במהירות. הוא התיישב על הספה והתחיל לבכות. נדהמתי. גבר עצמאי, אב משפחה, יושב ובוכה כמו ילד. ניסיתי להרגיע אותו ולנחם. ואז קרה משהו ששבר את הקרח. התגלה לי כי בילדותו ההורים שלו נהגו להכות אותו גם על שטות על משחק כדורגל ברחוב, על כתם בבגד, על טעות במחברת… גם אביו וגם אמו נהגו כך.
“כשגדלתי, הם הפסיקו להכות, אבל אף פעם לא שמעתי מהם מילה טובה. סיימתי תיכון עם ממוצע גבוה.”
נו, בסך הכול תיכון, אמרו. אתה חייב ללכת לאוניברסיטה. ועמוס הלך, למרות שמעולם לא הרגיש צורך בתואר נוסף.
קנה דירה.
רק חמישים מטר רבוע? לעגו, למרות שבזמנו התגוררו בדירה קטנה בהרבה.
נשא אישה מה, אחת כזו דקה וקטנה? בכלל תוכל ללדת?
ילדה.
הילדה הזו לא דומה לאף אחד מאיתנו! לך תדע מהיכן באה!
ובסוף, כשהם חגגו את יום הנישואין שלהם, נעלבו ממנו כי לא ארגן עבורם מסיבה מכובדת.
בן כפוי טובה! פסקו.
אז עמוס פנה אלי בשקט ושאל: אני כל כך אדם רע שאי אפשר לאהוב אותי? אמרתי לו, שיש אנשים שלא יודעים איך לאהוב. היה לו מזל רע שזה מה שנפל בגורלו במשפחה שכזו. אבל היום יש לו אותי ואת נועה, את המשפחה האמיתית שלו. אנחנו אוהבות אותו מאוד. כי הוא הכי טוב בעולם.
אמרתי לו: אתה שם לב איך נועה מחכה לך כל יום, איך העיניים שלה נוצצות כשאתה חוזר? עמוס הרהר בכך, נרגע, ומיד חייך חיוך רחב.