נעמי חזרה הביתה ברובע הדר הכרמל בחיפה בשעה שמונה בערב, אחרי יום ארוך בעבודה במרפאה. היא נשמה עמוק, פתחה את הדלת ונתקלה מייד ביללה של נכדתה הקטנה.
נאנחת, עברה לסלון, שם ישבו בתה יעל ובעלה איתן וצפו בטלוויזיה, בזמן שכל הדירה הייתה הפוכה ומתמלאה בלגן.
צעצועים זרוקים, שאריות חטיפים, קליפות תפוחים ועצמות עוף על כל השולחן, בקבוקי לימונדה ריקים וגם חיתול משומש מושלך ברישול על כיסא. בגדים מלוכלכים על משענת הכורסה, ואוויר כבד וריח צורם מילאו את החדר. כל זה הכניע את נעמי, שהרגישה מותשת.
כשהיא פתחה חלון לאוורר, מיהרה המטבח לראות מה המצב. המראה היה מדכא: כלים מלוכלכים נערמו בכיור, שאריות לחם ותה שנשפך על השולחן, ותחתיו שברי כוס האהובה שנשברה, זו שקיבלה פעם כמזכרת מבעלה שנפטר. במחבת התקשטו קציצות שרופות, והמקרר היה כמעט ריק.
לתוך המטבח פרצה יעל, בתה של נעמי, ולחשה נשיקה על לחי אמה. “שלום, אמא. אם כבר באת, אנחנו יוצאים, איתן ואני. אני הולכת להתארגן. תמר אכלה לפני שעה.”
“לאן בדיוק אתם יוצאים?” נעמי שאלה מופתעת.
“מה זאת אומרת? יוצאים לנשום קצת אוויר. קודם לסרט, ואחר כך אולי משהו טעים. את יכולה, אמא, בבקשה לתת לנו קצת כסף? אנחנו קצת קצרים.”
קולו של איתן נשמע מהסלון:
“נעמי, את יכולה אולי מחר לבשל מרק ירוק כזה עם חוביזה? ראיתי היום איזה שף אוכל אחד כזה בטלוויזיה והיה נראה מעולה! ואולי תעשי גם סלט טרי? אגב, יש קפה? אני חייב קפה, את יודעת.”
“ומה איתי?” שאלה נעמי בקול עייף, “עבדתי כל היום, אפילו לא הספקתי לאכול. אני ממש עייפה וצריכה לנוח. למה שלא תצאו עם תמר?”
“אמא, מגיע לנו קצת זמן לעצמנו, אחרת נשתגע. יש לנו משבר זוגי, ופסיכולוגים אומרים שחייבים זמן זוגי. תאמיני לי, את כל היום לא ראית את תמר, בטוח התגעגעת. תיהני איתה, זה יהיה מושלם לכולכן. אנחנו לא נתעכב.”
נעמי לא הספיקה לענות. יעל כבר יצאה מהמטבח, ותוך דקות היא ואיתן עזבו את הנכדה הפעוטה עם הסבתא.
נעמי הרגישה הרוסה מבפנים. כל כולה ציפתה לרגע של שקט, אבל לא היה לה עם מי לחלוק; הייתה לה רק תחושה קשה של עייפות ומיאוס כמו משרתת, מקור לנוחות ולכסף.
ראשה הלם. היא לא אכלה כל היום, ועדיין הייתה צריכה להכין ארוחת ערב, לארגן את הדירה ולעשות סדר על סף התמוטטות. היא התיישבה, והדמעות פשוט זלגו בלי שהיא יכלה לשלוט בזה.
יעל ואיתן גרו אצלה כבר כמה שנים. קודם לכן חיו בעיר התחתית בדירת שכירות, אבל בעלי הדירה פינה אותם, והם ביקשו “רק לכמה חודשים”. יעל נשבעה שיעברו מהר, אבל דירה טובה לא נמצאה יקר מדי, לא נוח, לא במקום…
ואז איתן פוטר מעבודתו, ויעל אמרה ש”תקעו לו סכין בגב”, אבל למצוא עבודה חדשה הוא ממש לא מיהר. כל היום על הספה מול הטלוויזיה או מול המחשב. יעל נשארה בהריון, וחלמה שהכול יהיה פשוט. ההריון היה קשה והיא נזקקה לטיפולים ותרופות יקרות, וכל ההוצאות נפלו על כתפיה של נעמי שעבדה כאורטופדית קלינית.
הכסף לא הספיק לשום דבר. יעל ואיתן דרשו אוכל טרי, פירות, קינוחים ומעולם לא קנו בעצמם מצרכים או שילמו חשבונות.
נעמי הבינה שהם מנצלים אותה, אבל פחדה להעיר להם. זו בתה היחידה, בהיריון איך תעז לגרש אותה? גם כשהיא עבדה במשרה כפולה, ואף לקחה עבודה נוספת לא העזה לדרוש שינוי.
ופתאום, דפיקה בדלת. נעמי מחתה את הדמעות ופתחה. בכניסה עמדה חברתה רונית, שבאה ללא הודעה מוקדמת.
נעמי, שבכל הבית בלגן, הרגישה נבוכה, אבל הזמינה אותה פנימה. רונית הכירה היטב את מצבה של נעמי, ולמרות שנים של בקשות “תפסיקי להיות קורבן”, נעמי מעולם לא הצליחה להקשיב.
רונית שתקה, פתחה את המקרר, הוציאה ביצים ושמנת, שטפה מחבת ישנה, התחילה להכין לנעמי חביתה. כל זה בשקט, בלי שאלות, בלי ביקורת.
תמר נרדמה בחיקה של נעמי, והיא העבירה אותה בזהירות לעריסתה, וחזרה למטבח שם חיכתה החביתה החמה של רונית.
“אוכלי, נעמי,” אמרה רונית בעדינות. “נראה לי שלא אכלת כל היום. את כמעט לא נראית ואני דואגת לך מאוד את חייבת לדאוג לעצמך! יעל ואיתן הפכו עלייך לנצלנים, את לא קולטת? די, הגיע הזמן לעשות משהו.”
“אבל איך?” שאלה נעמי, “לאן ילכו? גם ככה הם בקושי שורדים, וזה לא מוסרי לגרש בת עם תינוקת…”
“מתוקה, בדיוק בגלל זה הם לא עושים כלום.” חתכה רונית, “כל עוד יש להם אותך, הם יבזבזו, ינצלו ולא ייקחו שום אחריות. מי שאוהב אותך לא ינצל אותך.”
הדברים חדרו ללב של נעמי. היא הבטיחה לרונית שתדבר עם יעל ואיתן ברגע שיחזרו הביתה.
רונית עזרה לה לסדר במטבח, הכינה תה מרגיע, עיסתה לה את הכתפיים ולא ויתרה נשארה להמתין איתה.
יעל ואיתן חזרו בסביבות אחת עשרה בלילה. נעמי ורונית ישבו בסלון. “ערב טוב, רונית,” פלטה יעל בלי שמץ חיבה. “אנחנו הולכים לישון, אמא.”
“יעל, חכו רגע. אני צריכה לדבר איתכם.” יעל, מופתעת, קראה לאיתן לשבת. “קרה משהו?” שאל בלחש.
“קרה,” ענתה נעמי בקול יציב, “אתם חייבים להתחיל לחפש דירה. אני נותנת לכם שבוע למצוא מקום חדש. זה סופי הגיע הזמן שתעברו ותתחילו לנהל חיים עצמאיים.”
“אמא, אי אפשר ככה! מה, תעיפי אותנו לרחוב? מה נעשה עם תמר? אין לנו שקל! אני בחופשת לידה…” התחננה יעל.
“אתם מבוגרים, הגיע הזמן לקחת אחריות. לא אוכל לשאת הכל לבד, ולא להגן עליכם לנצח. תתחילו לחשוב על מחר, ולא רק על הרגע. את רואה בעצמך, יעל החיים הם לא רק חלומות, ולא תמיד אמא תוכל להציל אתכם.”
“ככה את? איזו אמא את? איך את זורקת אותנו? את אכזרית, את סתם מרשעת!” הטיחה יעל בזעם.
רונית קמה ואמרה בתקיפות, “יעל, תירגעי. אל תדברי ככה אל אמא שלך. עכשיו תלכו לחשוב טוב-טוב, מחר תדברו מחדש.”
ריב היה עלול להתפרץ, אך בכי חלוש מהחדר קטע אותו. יעל ואיתן נאלצו לפרוש, ורונית לחצה בשקט את ידה של נעמי היא לא לבד.
כעבור שבוע עזבו יעל ואיתן את הדירה. יעל הפנתה עורף לאמה, כל הטוב שנשכח לפתע, עתה נרשם לחובה נוראה, ונעמי הפכה בעיניה לאם רעה. אך נעמי ידעה בליבה שעשתה את הנכון.
בעולם, לפעמים, צריך להציב גבול גם לקרובים ביותר וללמד אותם אחריות. רק כך לומדים לעמוד ברשות עצמך. ואולי, יום אחד, הילדים יחזרו אלייך, יבינו, ויודו על אהבה שגם ידעה להציב גבול.
