נועה חזרה הביתה בעשר בלילה אחרי יום ארוך בעבודה. היא נשמה עמוק, פתחה את הדלת ומיד שמעה יללות של תינוק.
בהיאנחה נכנסה לסלון, שם ישבו בתה ובעלה, צוריה ואילן, מול הטלוויזיה. הבית היה במצב כאוטי לגמרי.
צעצועי תינוק היו פזורים על הספה, המיטה והרצפה. על השולחן זרוקים עטיפות חטיפים, עצמות עוף, בקבוקי שתייה ריקים וקליפת תפוח.
בגדים מלוכלכים היו תלויים על גב כיסא, ועל עוד כיסא שכב חיתול משומש ומקופל ברשלנות.
החדר היה מחניק, והריח לא נעים, בלשון המעטה. נועה הרגישה שהכאב והעייפות כבר עולים בה עד ייאוש.
הנכדה הקטנה, עלמא, בת שנה, רצה בשמחה לחבקה כשהבחינה בסבתה.
נועה ניגשה ופתחה חלון, הכניסה קצת אוויר צח לסלון ופסעה מטה למטבח.
המחזה שראתה שם היה עגום. כלים מלוכלכים הצטברו בכיור, פיסות לחם ותה שנשפך על השולחן ומתחת לשולחן רסיסי כוס.
מישהו שבר את הספל האהוב על נועה, שקיבלה במתנה מבעלה המנוח. על הכיריים עמדה מחבת עם קציצות שרופות. במקרר כמעט ולא נותר דבר.
למטבח נכנסה הבת, צוריה, נתנה לאמה נשיקה חפוזה:
אמא, היי. אם כבר חזרת, אז אילן ואני יוצאים. אני אלך להתארגן. עלמא אכלה לפני כשעה.
חכי, לאן אתם יוצאים? שאלה נועה, מופתעת.
מה זאת אומרת לאן? השיבה צוריה, לא פחות מופתעת הולכים לסרט ואחר כך נשב בבית קפה. אמא, אפשר מאתיים שקלים? חסר לנו כסף.
מהסלון נשמע קול של אילן:
נועה, אפשר לבקש שתבשלי מחר מרק ירקות כמו שראיתי בטלוויזיה? אפשר גם סלט טרי. וקנית קפה? אני לא מתפקד בלי קפה!
ומה איתי? אמרה נועה, מותשת עבדתי כל היום, אפילו לא הספקתי לאכול ארוחת צהריים. אני גמורה ורוצה לנוח. למה שלא תקחו את עלמא אתכם?
אמא, אי אפשר לקחת תינוק למסעדה! הורים חייבים גם לנוח מהילדים קצת. אחרי הלידה יש לנו משבר בזוגיות. פסיכולוגים אומרים שצריך זמן איכות לבד.
לא ראית את עלמא כל היום, והיא אותך. תיהנו יחד. אנחנו לא מתעכבים, אמא. אוהבת אותך!
נועה עוד רצתה להגיב, אבל צוריה כבר נעלמה והתכוננה. תוך דקות יצאו הזוג, והשאירו את עלמא עם סבתה.
היא הייתה המומה. דמעות הציפו את עיניה מהעייפות והעלבון. בבית שלה היא הרגישה כוח עבודה בחינם, כספומט, מקור נוחות ותו לא.
הראש כאב לה ללא הפסקה. כל שרצתה היה כמה דקות של שקט, אבל לנכדה היו תכניות אחרות.
היה גם צריך להכין משהו לאכול כי באמת, כל היום לא שמה מנת אוכל בפה ולטפל בבלגן העצום.
היא הרגישה כאילו עברה מלחמת עולם שלישית. נועה קרסה על כיסא, ונתנה לבכי לפרוץ ממנה…
…צוריה ואילן התגוררו בדירתה כבר כמה שנים. עד שהגיעו, החיים של נועה היו שלוים ורגועים.
צוריה ואילן שכרו דירה בפאתי תל אביב, אך בעל הדירה החליט להוציא אותם מסיבה כלשהי. מאז עברו אליה.
כשהבת התחננה לאפשר להם לגור זמנית אצלה, לא יכלה נועה לסרב. צוריה הבטיחה שיעזבו לכשימצאו דירה אחרת.
אבל הדירה ה”מתאימה” לא נמצאה: יקר מדי, רחוק מדי, תנאים שלא טובים…
המצב הסתבך כשהפסיקו להכניס משכורת אילן פוטר מחברת יבוא קטנה.
צוריה טענה ששמו לו רגל, אבל מבטיחה שימצא עבודה חדשה. בפועל, הוא בעיקר בילה מול הטלוויזיה והמחשב.
המשפחה חיה ממשכורת זעומה של צוריה. ואז הכול השתנה: צוריה נכנסה להריון.
ההריון היה קשה: המון תרופות יקרות, בדיקות, אולטרסאונד, תרופות הכול ע”ח נועה, שעבדה כאורתופדית במרפאה פרטית.
החיים שלה הפכו לסיוט. הכסף לא הספיק לשום דבר. הבת והחתן לא קנו אוכל, אבל דרשו אוכל טוב ופירות טריים וקינוחים.
לא שילמו חשבונות, לא קנו חומרי ניקיון, ולא שמרו על חסכנות.
נושאים כספיים נפלו כולם על נועה. היא ראתה שמנצלים את טוב ליבה ולא מתכננים לעזוב. מפחד לאבד את הקשר היחיד לבתה, נאלצה לשתוק ולסבול.
הרי איך תעיף את הבת ההריונית לרחוב? נועה הרגישה חייבת להמשיך לתמוך ולשאת בנטל.
…פתאום צלצל הפעמון. נועה מחתה את דמעותיה ויצאה לבדוק מי עומד מאחורי הדלת פתאום.
במסדרון עמדה חברתה הוותיקה, מיכל, בלי להודיע מראש.
נועה התביישה מהבלגן אבל לא הייתה ברירה. היא אילצה את עצמה לחייך, קיבלה את מיכל בהזמנה חמה אל המטבח.
מיכל הכירה את כל הסיפור היטב.
היא ניסתה לא פעם לשכנע את נועה לקבוע גבולות ולהעמיד את בתה במקום, אבל נועה לא הצליחה.
בלי להכביר במילים, מיכל פתחה את המקרר, שלפה ביצים ושמנת, שטפה מחבת והחלה להכין חביתה לנועה.
בזמן שמיכל בישלה, עלמא נרדמה בחיקה של נועה. היא הניחה בעדינות את נכדתה במיטת ההורים וחזרה למטבח.
החביתה הייתה מוכנה. נועה שלחה מבט אסיר תודה לחברתה היחידה שמבינה ומרגישה אותה גם בלי מילים.
תאכלי, אמרה מיכל בשקט בטח כל היום לא אכלת. את רזה מאוד. את חייבת להתחזק! את חייבת לחשוב על הבריאות שלך.
הבת והחתן נהפכו בערך למוצצי דם. זה הזמן להציב גבול, את מבינה אותי?
איך אני אעשה את זה? להם אין לאן ללכת, ובידיים ילדה קטנה. איך אגרש אותם? נועה משכה בכתפיה.
הם חיים על חשבונך כי את מאפשרת, ומנצלים אותך. בשביל מה להם להיות עצמאים אם מקבלים הכל חינם?
הגיע הזמן שתשימי לזה סוף, או שאעשה זאת במקומך.
נועה ידעה שמיכל צודקת. אם לא תעמוד ותדבר, מצבה רק יחמיר.
היא הבטיחה לשוחח עם צוריה עם שובה הביתה. מיכל עזרה לה לסדר את המטבח, הכינה לה תה צמחים, עסתה לה את הכתפיים והידיים.
מיכל לא מיהרה ללכת, רצתה להיות לצד נועה ברגע החשוב.
צוריה ואילן חזרו הביתה בסביבות אחת עשרה. נועה ומיכל ישבו בסלון בשקט.
ערב טוב, מיכל מלמלה צוריה בעוקצנות, מרפרפת במבטה על חברתה של אמא שמעולם לא חיבבה.
ערב טוב, ענתה מיכל ביובש מקווה שנהניתם. חבל שחזרתם כל כך מוקדם, יכלתם להישאר עד הבוקר…
אמא, אילן ואני הולכים לישון, פלטה צוריה, מסיטה מבט משניהם. אך נועה עצרה אותה.
צוריה, קראי לאילן ובואו שבו. יש לי מה לומר לכם.
טוב, נענתה צוריה והושיבה את בעלה.
נועה, משהו קרה? שאל אילן בדאגה.
קרה, השיבה נועה, אוספת אומץ, אתם צריכים להתחיל לחפש דירה להשכרה.
אני נותנת לכם שבוע למצוא מקום. אחר כך תעשו מה שתרצו אבל אצלי לא נשארים יותר.
זהו. אתם זוג צעיר, תתחילו לחיות כמו זוג עצמאי.
אמא, את לא יכולה ככה! התפרצה צוריה אין לנו כסף, אני בחופשת לידה, איך נסתדר?
איכשהו נועה ענתה אתם אנשים בוגרים. יודעים לעשות ילד תלמדו גם לקחת אחריות. לא אוכל להגן ולתמוך בכם לנצח. מה יקרה אם מחר יקרה לי משהו? תתעוררי כבר למציאות.
איזו מין אמא את?! לגרש את הילדה שלך מהבית עם נכדה? את אכזרית! סבתא רעה!
תפסיקי, צוריה, התערבה מיכל אין לך זכות להתנהג ככה לאמך. עכשיו תלכו לחדר שלכם ותחשבו.
הכול באשמתך! זעם אילן על מיכל מה את מתערבת בכלל? לך תטפלי בעניינים שלך!
הוויכוח עמד להגיע לפיצוץ, עד שצעקת התינוק השתיקה את כולם.
צוריה ואילן הלכו לחדרם. מיכל חיזקה את ידה של נועה במבט תומך.
לא עבר שבוע, הזוג באמת עזב את דירתה. נועה, בעיני בתה, הפכה לאויב המר שלה.
כל מה שעשתה בעבר נשכח ברגע, כעת היא “אמא רעה ואגואיסטית”.
ובכל זאת ליבה ידע שעשתה את הנכון וההגיוני.
היא מקווה שיום יבוא והבת תשוב ותבין אותה.
לפעמים גם לילדים צריך להראות גבולות, אחרת הם לא ילמדו לעולם.
הזמן יוכיח שעשתה זאת מתוך אהבה ודאגה. לפחות, בזה נועה תלתה תקוותה.
