הסערה משתוללת מעל תל אביב, הכבישים רטובים ונוצצים תחת ענן אפור בגוון בדיל ישן, והרוח הנושבת מחריפה עם כל שלב ברחוב שומם שבו אף החנויות מתחילות להדליק אורות אחת אחרי השנייה, כאילו העיר ממהרת להתחבֵּא מפני הגשם. אליאב אדום גולן הולך ברגל לביתו, צעדיו הכבדים שוקעים בשלוליות ובין הלבנים, התיקים המלאים בידיו והמגפיים הכהים פוסעים באיטיות ומפזרים הד כמעט חזק מדי לשעת ערב מיואשת.
בגובה של כמעט מאתיים סנטימטר, עטוף בז׳קט עור שחור ישן שמלא חתכים ותפרים גם בבד וגם בגבר שלובש אותו אליאב נראה בדיוק כמו הבן אדם שאימהות בנווה צדק לוחשות עליו לילדיהן להתרחק. כזה שמבטו מספיק כדי לגרום לעוברים ושבים למהר לצד השני גם כשהוא פשוט סוגר מוקדם את המוסך שלו, כי מזג האוויר הבריח כל לקוח עם מעט שכל לראשו.
פעם, הפחד הזה החמיא לו. בעולם שבו שלט כוח, וערך החיים נמדד בשריטות ובהרתעה, שליטה הייתה שווה חיים; אבל אליאב ההוא נשאר מאחור קבור בשתיקה, מרחק, ובעיר שלא שואלת שאלות כל עוד הברזלים מתוקנים בזמן והחשבונות משולמים בשקלים.
סמטת הגפן היא מעברת הקצרה שלו, חותכת מאחורי הפלאפל והפארמציה, מלאה פחים, שלוליות קרח, וריח שמן שרוף. כשהוא יורד לשם ומתחיל להדק את הצווארון עם הפנים לרוח, מגיח בו רפלקס ישן לא לוגי, אלא תחושת בטן של מי שיודע לזהות סכנה עוד לפני שהיא פורצת.
ואז הוא שמע.
צליל חלוש, כמעט נעלם ברוחות, אבל אנושי מדי מכדי להתעלם; יבבה שקטה וקרועה, ואחריה מילים שאינן שייכות לסמטה, ובטח לא ללילה כזה.
״בבקשה אל תפגע בנו.״
אליאב נעצר באחת, המגף שלו מחליק קצת בבוץ, נשימתו מתאבכת בחוזקה מול פניו כשהוא מנסה להביט בצללים ליד הפח, היכן שילדה לא יותר ממונה דבוקה לקיר, ידיה עוטפות תינוק שנחבא בשמיכה דקה בהרבה מידי החורף.
לחייה אדומות מדמעות וקור, שפתיה רועדות עד שקשה לקלוט את מילותיה, וכשהיא מביטה בו במלוא עיניה, הפחד נהיה עמוק ומוכר לו עד כאב.
הוא ראה את המבט הזה קודם, לא על ילדים, אלא על גברים שנלכדו, במקום שבו רחמים הם רק אגדה, והמחשבה קורעת בו משהו.
״אני לא הולך לפגוע בך,״ הוא לוחש בקול נמוך, כורע בזהירות כדי שלא להרתיע, ידיו פתוחות וגלויות. שנים של ויתור על אגו לטובת פיוס.
הילדה מנענעת בראשה בחוזקה, לופתת את התינוק שרועד בידיה, שכבר כמעט שותק מקור ותשישות. בלי מחשבה, אליאב מסיר את מעילו ומניח אותו על השלג ביניהם כקורבן ולא כתנאי.
לאחר שתיקה, היא מהנהנת.
״קוראים לי שיראל,״ היא עונה חרישית, ״זה אחי, עומר.״
הוא לא נוגע בהם עדיין, לא מבטיח הבטחות שהוא לא בטוח שיצליח לקיים, אבל דבר אחד ברור לו עכשיו עד לשד עצמותיו, ברוח צורחת ובשלג היורד על שערה כמו טל: אם ימשיך הלאה, יפקיר אותם למותם.
הוא מרים את עומר בזהירות כשהידיים של שיראל נרפות, והתינוק שותק כמעט מיד על החזה החמים שלו. כששיראל מהססת לגשת, הוא מושיט יד ריקה; היא לוקחת אותה, רועדת אבל אמיצה.
הדלת לפלאפל של דוד פורצת תחת כתפו, והחום עם האור נשפכים פנימה כמו מתנה מהשמים. לשנייה, כולם עוצרים כוס תה באמצע הדרך, מזלג באוויר ומביטים בגבר המקועקע עם שני ילדים רטובים.
ואז שושי, המוכרת, נעה.
״מותק…״ היא מכרכרת, כבר שולפת שמיכות וכבר מתיישבת לצד שיראל, שברכיה מתקפלות כשסוף־סוף אפשר לקרוס. והקקאו הלוהט מחכה ליד השולחן, עומר לוגם חלב חם בתאווה, כאילו לא ידע מהי תחושת בטחון ימים רבים. אליאב יושב מולם, שקט, יודע שמשהו בלתי הפיך התחיל כאן.
באותו לילה, הילדים ישנים אצלו על הספה, עטופים בשמיכות מושאלות, ואליאב לא עוצם עין הבית שקט, אבל העבר רועש.
את האמת הוא מגלה בבוקר, בגב תיק בד קטן, מכתב שחרור ממכון גמילה על שם מיה ברק שם שלא שמע כמעט עשור, ולנצח יזכור; פעם הייתה היא ילדה שמטיילת בקצה מועדון אופנוענים, עיניים חלולות וחלום שבור.
זו אמא שלהם.
והיא איננה.
קצינת רווחה הופיעה מהר מהצפוי נעימה אבל תקיפה, חיוכים שנגמרים בעיניים ריקות; השאלות חושפות כאבים ישנים, במיוחד כשמוזכרת החברות שלו ב”שיניים הברזל” מועדון האופנוענים ההוא. החדר מתכווץ, אווירה כבדה.
״הם בטוחים פה,״ אליאב אומר, שיראל לופתת את חולצתו מאחור.
הטוויסט מגיע שלושה ימים אחרי מיה חוזרת, לא מתחרטת, לא מפוכחת; זועמת, צורחת שמנסים לגנוב לה את הילדים. שוטרים באים, שיראל בוכה, עומר צווח, ואליאב חוצץ בשקט.
מה שאיש לא צפה, לא הפקידה, לא מיה, לא המשטרה זה שברגע האמת, שיראל צעדה קדימה, קולה רועד אבל חזק מכל רעש.
״היא עזבה אותנו; היא בחרה את הסמים. הוא בחר בנו.״
דממה.
חודשים של דיונים; הוכחות; עדים. שושי מופיעה בבית המשפט. מורים מדברים על האומץ של שיראל. רופאים מציינים שעומר לא רעב יותר וקורן משלווה.
ואז מיה נעלמת שוב. לא הפעם הראשונה, ולא האחרונה. ובפסק דין נדיר שהופך לשיחת העיר, השופט מעניק לאליאב אפוטרופסות קבועה; לא בזכות דם, אלא בזכות מעשים, התמדה, ובחירה של ילדה אמיצה אחת.
כשהוא יוצא עם שיראל יד ביד, עומר יושב לו על הכתפיים וצוחק באוויר החורפי, הקהל לא רואה אופנוען מטיל אימה.
הם רואים אבא.
ובמרחק, הרוח כבר מובילה איתה הלאה את השקר הישן שמפלצות תמיד נראות מסוכנות.
לקח לחיים
העולם מלמד ילדים לפעמים לפחד מהאנשים הלא נכונים כי טוב לב לא תמיד נראה רך, וגאולה לא באה צחה ושקטה; אהבה אמיתית נבחנת לא לפי העבר, לא לפי המראה, ולא לפי ההפסדים, אלא לפי בעד מי אתה עומד כשהמחיר הוא הכל.
