בניתי בית לילדיי במו ידיי, ויום אחד הם החליטו שאני כבר לא שייך לשם. אני בן 72, וחיי עברו בעבודה קשה לבנים, בטון, טיח, רעפים. זו הייתה החוזקה שלי, זה היה המקצוע שלי.
לפני עשרים שנה, כשאשתי יעל נפטרה, עמדתי ליד קברה והבטחתי לעצמי: שאבנה בית גדול, כזה שבו כולנו הילדים, הנכדים שיבואו, המשפחות יהיה לנו מקום, ולא נופרד לעולם.
עבדתי בלי הפסקה. בקרים ולילות, חגים וסופי שבוע. כל שקל שחסכתי הושקע בבנייה. כל השכונה הכירה את הסבא שבונה לבד בית בן ארבע קומות.
כשסיימתי, חילקתי קומת מגורים לכל אחד מהילדים. אורי קיבל את הראשונה, רוני את השנייה, תומר את השלישית. אני נשארתי בדירה הקטנה בקומת הקרקע, צמוד לגינה שכל כך אהבתי.
כשנתתי להם את המפתחות, חיבקו אותי, בכו ואמרו שלא אשאר לבד לעולם. אלה היו המילים הכי חמות ששמעתי מימיי.
בשנים הראשונות הכל היה תוסס ויפה ארוחות משפחתיות, רעש, צחוק, ילדים רצים במדרגות, ניחוח של עוף בתנור בשבת. הייתי יושב מתחת לעץ הזית שבחצר, מודה על כל רגע.
אבל הזמן שינה הכל. לא בבת אחת, אלא לאט, בשקט, כמעט בלי שנרגיש.
ערב אחד אורי ביקש שאשאר בחדר שלי, יש לי חברים, שלא תטרח. רוני אמרה שכדאי שאשמור את התרופות שלי סגורות, כי הריח שלהן חזק. תומר ביקש שאבשל במטבח הקטן למטה, כי למעלה מצלמים והם צריכים שקט.
אף אחד לא היה באמת גס. אבל המילים שלהם השאירו סימנים. קטנים, אבל הולכים ומעמיקים.
כשרציתי להתיישב בסלון, אמרו שהם רואים סדרה. כשרציתי לשתול בגינה ביקשו שלא אפריע. כשניסיתי לתקן דבר מה שבניתי בעצמי אמרו, יש פועלים, תעזוב להם.
לאט לאט הפכתי לאיש שגר בביתו אך אינו שותף לחייו. אכלתי לבד, למטה, שומע את הצחוק והשיחות מהקומות מעל.
בערב יום הולדתי הכל השתנה לגמרי. איש לא זכר.
ירדתי לשתות מים, ושמעתי את שלושת ילדי משוחחים מתכננים שיפוץ. אמרו שהם צריכים יותר מקום, שהקומה שלי מושלמת לחדר כושר, ושהגיע הזמן למצוא בשבילי “מקום שקט”, עם יותר תשומת לב.
הטון שלהם לא היה רע. הוא היה ענייני וזה כאב לי יותר מכל.
הבנתי שהאנשים שהקדשתי להם את חיי כבר לא רואים בי חלק מהיומיום שלהם, אלא מישהו שיש לפתור לגביו.
בבוקר קמתי, לבשתי את החליפה היפה ביותר שלי, ולקחתי איתי דבר אחד מסמכי הנכס המקוריים. מעולם לא העברתי להם בעלות רשמית.
נסעתי למשרד של חברה להשקעות שבמשך שנים ראתה פוטנציאל בשכונה. בדקו מסמכים, הסתכלו על התכניות, חישבו והציעו לי סכום שיאפשר לי להזדקן בכבוד ובשלווה 4,000,000 ש”ח.
הסכמתי.
באותו יום הופקד הכסף בחשבוני. שכרתי חברת הובלה, לקחתי רק מה שבאמת יקר לי תמונות של יעל, כלי העבודה, ספרים ודברי לבוש. השאר השארתי.
בערב, כששבו הביתה, חיכיתי להם בסלון מקום שעד אז היה כמעט מחוץ לתחום עבורי. ישבתי רגוע עם מזוודה מוכנה ליידי.
הביטו בי מופתעים. שאלו מה אני עושה שם.
אמרתי בשקט ובשלווה: “מכרתי את הבית. יש לכם תאריך לעזוב, כי הבעלים החדשים רוצים אותו לעצמם.” לא הגבתי בכעס, לא האשמתי. רק דיברתי אמת.
כולם היו בהלם. שאלו למה. איך עשיתי זאת. איפה אגור.
אמרתי שכל אדם זכאי לגור במקום שבו מכבדים אותו. שאני לא מאשים, אבל הבנתי שמבחינתם הפכתי למי שמפריע לתכניות. מוטב שכל אחד ימשיך בדרכו.
קמתי, לקחתי את המזוודה ויצאתי.
היום אני גר בדירה קטנה ליד הים, מתעורר לשקט, אוויר צלול ושקט פנימי שלא הכרתי שנים.
כן, אני מתגעגע לרגעים שהיו. לגעגוע של בית מלא ילדים. לבית שבניתי באהבה. אבל לא מתגעגע להיות בלתי נראה בבית שהוא כביכול “של כולם”.
לפעמים, אדם צריך ללכת לא כי הוא מוותר על אחרים אלא כי סוף סוף בוחר בעצמו.
