יום אחד, חתן בתי אמר שאין הם זקוקים עוד לעזרתי וביקש ממני לעזוב את הדירה

יומן אישי, יום שבת, תל אביב
הבת שלי התחתנה עם בחור מגרמניה, ועברה איתו לישראל. גרתי איתם במשך שנתיים בטירת הכרמל, עזרתי לטפל בנכד הקטן וניהלתי את הבית. שניהם עבדו באותה חברת הייטק, והיו חוזרים רק בערב. קיוויתי שאשאר איתם לתמיד, שאהיה חלק מהמשפחה. אבל טעיתי.
יום אחד, החתן פנה אליי בעדינות ואמר שמעכשיו נסתדר בלעדייך, שאת יכולה לחזור לביתך. לא עברה תקופה ארוכה, וכך מצאתי את עצמי חוזרת לדירה הישנה שלי בחולון. חשבתי שלפחות כאן תהיה לי פינה שקטה, אבל המציאות דווקא הטיחה בי שוב.
בזמן שגרתי אצל הבת והחתן, הבן שלי, ליאב, התגרש מאשתו הראשונה. הוא עזב את הדירה ההיא, ועבר אליי לדירה, בלי להתייעץ, כאילו כך צריך להיות. זמן קצר אחרי, ליאב הביא לדירה את אשתו השנייה, דקלה, שהייתה כבר בהריון. אף אחד לא חשב לשאול אותי קודם מה דעתי.
מה אני יכולה לעשות עכשיו? לגרש את הבן שלי ואת אשתו ההרה מהבית? ברור שלא. אבל כיצד נחיה שלושתנוובקרוב ארבעתנוביחידת דיור קטנה עם חדר אחד בלבד? צריך להבין, לא לי ולא לבן שלי יש מספיק כסף לשכור דירה אחרת. חשבנו אולי להיעזר במעט חסכונות, אבל זה אפילו לא מתחיל להספיק למחירי שכירות בתל אביב.
התקשרתי לבת שלי, תמר, להסביר את המצב ולקוות שתציע פתרון, מילה טובה, עידוד. לצערי, לא שמעתי ממנה בחזרה. כואב, כמובן, אבל כנראה שעולמה פשוט אחר משלי.
אני מנסה לא להכביד על הבן. ברור לי שגם הוא הופתע מזה שחזרתי. בלילות אני ישנה על הספה במטבח. בימים אני יוצאתעושה סידורים, קופצת לשוק, מבקרת את הבנות מהמשרד בו עבדתי פעם, מחפשת קצת שמחה בין הזיכרונות. אם כי השיחות בבית מוגבלותליאב מדבר אליי בכבוד, אך דקלה, כליל דממה. מרגישה שלא נוח לה בנוכחותי, וכנראה שהיא מעדיפה שהייתי נעלמת.
לא תיארתי לעצמי שבגיל שישים אפוך מיותרת, והדירה שלי תהיה מנוהלת על ידי אחרת. היום הבן שלי חושב רק על רעייתו ההרה, ומעדיף להדחיק את משבר הדיור.
אני מחפשת עבודה חלקית, אולי בטיפול בילדים או בניהול משק בית. הורי הכלה של ליאב גרים ביישוב קטן ליד חדרהפעם חשבתי אולי להציע לדקלה לעבור אליהם. אבל ברור שגם בזה ישנם קשיים; איפה ליאב יעבוד שם?
קשה לי להחליט מה לעשות. מרגישה תלויה בין שמיים לארץ, בלי מקום בטוח לשים בו את הלב.