הטובות בלבבות הן דווקא אלו שנשכחו מזמן
יונתן היה בטוח שפשוט לא שפר עליו גורלו עם אישתו. קרה לו קרה קרה שבחר בקרירה. כלומר, פעם הייתה רגילה, ודיברה, וחייכה היום כבר לא. נעלמה לה אותה גחלת שסחפה אותו פעם לרוץ הביתה מוקדם מהעבודה.
בגדול, הכול היה בסדר: הבית מבריק, מרק חם על השולחן, הילד גדל אפילו התקבל לאוניברסיטה בתל אביב ונסע לשם לבד. אבל הכול כאילו על הילוך נמוך, בלי התשוקה של תקופת התחתוני טול האדומים. האישה הפכה מאלת האש ליצורה מרביץ בבית, כמו טרמפולינה רכה, ויונתן התרגל.
כבר מזמן לא קינא. למי בכלל? לחברות מהעבודה? לקופאית במרכז שוק הכרמל? האם צריך לקנא ל75 קילו של שקט משפחתי?
אז מה שהיה מוסתר פעם, התקיים כמעט בגלוי. “טינדר לברר מה נותנים”, הודעות “להרים ביטחון”, יציאות ערב עם החבר’ה “את יודעת, גם גברים צריכים לנשום”.
האישה כמה פעמים הרגישה, אמרה, צעקה, ואז שתקה. יונתן פירש זאת כהפנמה היא קיבלה את מקומה.
ואז נפל לידיו רגע זהב אישתו קיבלה שליחות בחו”ל. יונתן צהל: סוף סוף אפשר לחיות באמת. כבר דמיין את שיחות ההיכרות, ההזמנות “לקפה”, אולי אפילו ליותר מזה. החיים חזרו להיות מלח צבעוני.
המציאות, ככל שהייתה רחוקה מהפנטזיה. בטינדר שלח מאה הודעות, ענו עשר, עם ארבע קיים דיאלוג. אחת ניסתה למכור לו מטבעות דיגיטליים, שנייה הייתה בוט, השתיים האחרונות התפוגגו אחרי שתי משפטים. יונתן בקושי הבין רווק עצמאי עם דירה וקצת שקט מול הבנק זה לא בדיוק סחורה חמה כמו שחשב.
בערב אחד, בזמן שמחק את עקבות הגלישה שלו, נתקל במשהו מוזר על אותה שליחות של אישתו. כשברר יותר, מצב רוחו רק החמיר.
השליחות באמת התקיימה. אבל פרט קטן אותה שליחות כללה בן לוויה צעיר, המאהב שלה, עידו בן 27. ולא רק שליווה היא בעצם מימנה אותו: כרטיסים, מלון, מסעדות הכול הייתה על חשבון אותה אישה השקטה והאפורה.
יונתן בשלב ראשון לא האמין. אחר כך, כשהפנים, השתולל מזעם. הסתבר שבזמן שהוא מחפש הרפתקאות באפליקציות, הטרמפולינה שלו חיה זה ממש מסיבות, כאלה שהוא רק חלם עליהן.
היה בלאגן האשמות הדדיות, יוצאים נכנסים מהדלת כמו קיץ בשדרות רוטשילד.
גברים היהודיים אומרים תמיד “כזאת צריך לשלוח לפריז”, אבל אף אחד לא נשלח. צעקו, בכו, דיברו ופתאום הסתבר שלהיות ביחד הרבה יותר נוח מאשר לבד.
ליונתן קרה משהו התחיל לראות את אישתו בעיניים אחרות: לא רהיט קבוע, אלא אישה שיש לה תשוקות וצבעים משלה; ואגב, היא מסוגלת להיות מלאת חום פשוט לא בשבילו.
אני לא ממליץ על ניסויים כאלה בדרך כלל זה נגמר במלחמות, דמעות וחוסר שקט. אבל הסיפור הזה יפה לי בגלל מסר קטן: לא פעם אותן “נשים קרות” הן בכלל לא קרות. הן עייפות. מהיום-יום, מהשגרה, מהחיים שבהם אף אחד לא רואה אותן באמת.
ולפעמים מספיק גפרור קטן והופ, מתברר שבבית הזה חיה בכלל אישה דלוקה אש. פשוט הדליקה אותה מישהו אחר, מישהו שרואה לה את הניצוץ.
