הכי טובות בתור מאהבות הן הנשים שבעלי הבית כבר מזמן הפסיקו לספור
איתן היה בטוח שפשוט לא שפר עליו המזל עם אשתו. קרה לו אחת קרירה. בעצם, פעם הייתה לגמרי בסדר, אבל עכשיו כבר לא כך. אותה ניצוץ, שהייתה פעם גורמת לו לעוף הביתה מוקדם, נעלם.
בסך הכל, לא היה רע: הבית נקי, קוסקוס מוכן, הילד כבר גדל והתקבל לאוניברסיטה בירושלים ועזב את העיר. אבל כל זה כאילו קרה על טייס אוטומטי, בלי אותו דחף שהיה בתקופה של תחתוני התחרה האדומות. אישתו פשוט עברה בשקט ובאופן בלתי מורגש מליגה של “אישה מסוכנת” לליגה של “היפופוטם ביתי חביב”, ואיתן קיבל את זה בשלווה.
הקנאה כלפיה כבר מזמן עזבה אותו. למי בדיוק? לקולגות מהעבודה? לקופאית בשופרסל? לקנא ל-75 ק”ג של יציבות?
אז כל הדברים שהיו עושים בסתר הפכו כמעט גלויים. “רק לראות מה יש” באתר ההיכרויות, הודעות בשביל להעלות את הערך העצמי, ישיבות עם חברים “נו, אתה מבין, גם גברים צריכים להירגע”.
אשתו שמה לב פה ושם, חשדה ושמעה, התווכחה, ואז נרגעה. איתן פירש זאת ככניעה: הבינה את מקומה.
ואז הגיעה ההזדמנות המושלמת לחיות קצת כמו אדם חופשי. אשתו קיבלה שליחות עבודה. איתן חגג: סוף סוף יוכל להשתחרר באמת.
הוא כבר דמיין לעצמו איך יצחק, יסמס, יזמין מישהי “לקפה”, ואולי לא רק לקפה. החיים שוב צבעוניים.
המציאות, לעומת זאת, הייתה צנועה הרבה יותר. באתר ההיכרויות שלח כמאה הודעות, ענו לו עשר, התחיל לדבר עם ארבע. אחת מיד הסבירה לו על קריפטו והצלחה, השנייה הייתה בוט, השתיים האחרונות נעלמו תוך כמה משפטים. איתן הופתע לגלות שגבר חופשי, כמעט גרוש, עם דירה משלו ומשכורת יציבה, זה לא בדיוק הפרס כמו שחשב.
באחד הערבים, כשניקתה היסטוריית הדפדפן משיירי חייו הווירטואליים, נתקל פתאום בפרטים מוזרים על שליחות אשתו. וככל שחפר, הרגיש רע יותר.
השליחות אמנם הייתה אמיתית, אבל פרטים קטנים: באותה שליחות נסע איתה בחור צעיר, המאהב שלה, בן 27. ולא רק נסע אלא נסע על חשבונה. כרטיסים, מלון, מסעדה הכל שילמה אשתו, אותה אחת שקטה, משעממת ו”קרירה”.
איתן קודם כל סירב להאמין. אחר כך האמין ונכנס לזעם. הסתבר שבזמן שהוא בודק תמונות ומחפש הרפתקאות, “ההיפופוטם הביתי החביב” שלו חיה חיים מלאים, עם כל הטירוף שהוא רק פנטז עליו.
היה כמובן סצנה גדולה, עם האשמות הדדיות ושיחות ארוכות.
הגברים כאן יגיבו, “לשלוח כזו אישה לקור ברחוב”. אבל אף אחד לא הלך לשום מקום. צעקו, בכו, דיברו ובסוף הסתבר שעדיף להם יחד מאשר לבד.
איתן, אגב, פתאום ראה את אשתו בעיניים אחרות. לא כאובייקט שגרתי בבית, אלא כאישה שבכלל יש לה תשוקות ודמיון. ושיודעת להיות נחשקת רק לא בשבילו.
אני כמובן לא ממליץ כאלה ניסיונות כפתרון לאושר משפחתי. ברוב המקרים זה נגמר בגירושים, דמעות ועצבים. אבל הסיפור הזה יפה בעיניי כי הוא מזכיר: הנשים ה”קרות” הן לרוב פשוט עייפות. מהשגרה, מהאדישות, ומהעובדה שכבר זמן רב לא ראו בהן נשים.
ולפעמים די רק בדחיפה קטנה כדי שנגלה שמסתתר בבית לא היפופוטם אלא אישה לוהטת. פשוט חמה כלפי מי שיודע לראות את הלהבה שלה.
