בתה דועכת, האם פורחת
הסתיו בירושלים היה עקשן וקודר באותה שנה. גשם הלם על חלונות המרפאה מהבוקר, כאילו ביקש מחסה וחום. אני יושבת, ממיינת תיקים, והלב שלי אין בו מנוחה – דאגה רוטטת בו כמו יתוש לפני סערה. הכל שקט לכאורה־ איש לא סובל ממחלה קשה, ובכל זאת הדאגה שוררת באוויר.
אז הדלת חרקה באיטיות, וניצן שטרית הופיעה על הסף. ניצן… אישה בת חמישים ומעלה, והיא נראית כאילו החן שלה רק עולה. המטפחת שלה התקלקלה, המעיל תלוי על כתפיה הצנומות, מתחת לעיניים- כתמים כהים כמו פיח, ידיים אדומות ונפוחות מהמים הקרים, רועדות ומשחקות בכפתור.
“שירה,” היא לוחשת בקול שנעלם, רק חרחור, “תני לי איזה טיפות. הלב שלי דופק כמו תוף, גם לאמא… תן לה ולריאן, שוב היה לה התקף, כל הלילה לא ישנו.”
אני מביטה בה מעל משקפיים, והתחושה קשה. לא נשאר בה הרבה חיים, כמו מים בקידוח יבש.
“תשבי,” אני אומרת ומוציאה מד לחץ דם. “למה את מכלה את עצמך ככה? הצבע עזב את פנייך.”
“אין לי זמן,” ניצן לא מתיישבת, נשענת על המשקוף. “אמא לבד, אולי תרצה מים, אולי לחץ הדם שלה יעלה? אני רצה. רק תני את התרופה.”
הושטתי לה בקבוקים, היא תפסה אותם באצבעות הנוקשות ויצאה – הרוח הקרה חודרת פנימה. אני משקיפה מהחלון, רואה אותה צועדת בבוץ, כפופה לבית שלה, וחושבת: “אלוהים, למה נגזר עליה כזה גורל?” הרי אמא שלה היא לא אמא, אלא עול כבד על צווארה.
נעמה שטרית תמיד הייתה אשת חיל, רועשת. כל חייה עבדה בוועד העירוני, אהבה לפקד ולצוות. מהרגע שיצאה לגמלאות, התמוטטה.
“רגליים,” אומרת, “לא מחזיקות אותי. לב,” צורחת, “נעצר.”
עשר שנים היא שוכבת. עשר שנים ניצן מתרוצצת סביבה כמו קיר.
למחרת, לא התאפקתי, לבשתי מעיל והלכתי אליהן. כביכול לבדוק שלום. נכנסת לבית – הכול נקי וזוהר, שטיחים רכים, והריח… ריח של עוגות וכרוב מבושל, לא של מחלה.
נעמה שוכבת על מיטה, כמו מלכה על כס. כריות מאחוריה, פניה ורדרדות, חלקות, בלי קמט נוסף, עיניים נוצצות, בוחנות.
“שירה,” היא מרימה קול. “באמת באת לבקר? מהאחת שמטבח היא לא תקבל עזרה. אומרת לי: ‘ניצן, יש לי צריבה בחזה,’ והיא עונה: ‘אמא, אני מסיימת לחלוב את הפרה.’ הפרה חשובה יותר מהאם!”
ובזמן הזה ניצן גוררת דלי מים כבד, גבה כפוף, ברכיה רועדות. מציבה את הדלי, ואז כורעת לנקות את הרצפה, שקטה, רק נשימה שורקת.
“נעמה,” אני אומרת בתקיפות, “תחשבי על הבת שלך. היא בקושי נשארה.”
“לרחם?” נעמה הזדקפה. “מי ירחם עלי? גידלתי אותה, לילות לא ישנתי, עכשיו לא מצליחה לבקש כוס מים? זה הצלב שלי, שירה, מחלה מקוללת. היא – בת, זה חוב.”
אני מביטה בנעמה; יש בה בריאות לשלושה. מחלתה? אהבה עצמית גדולה מדי. היא יונקת חיות מניצן, כמו עכביש ממעופף. והיא באמת מאמינה שהיא חולה, עד שגם הסביבה מאמינה.
וניצן לא מרימה ראש, רק מנקה בשקט. שאש-שאש. שאש-שאש. הצליל הזה עדיין בדמי. צליל של חוסר תקווה.
חודש עבר. החורף מגיע, שלג ראשון, דוקר, עקשן.
בערב אני יושבת, שותה תה עם עוגיות, ופתאום דפיקה בחלון – כזו שגרמה לזגוגית לרעוד. פותחת – דני, ילד מהשכונה, עיניים מבוהלות.
“שירה! רוצי! ניצן נפלה! ליד הברז! לא מצליחה לקום!”
איך רצתי – איני זוכרת. רגליים ישנות נשאו אותי. מגיעה – ניצן שוכבת על האדמה הקפואה, דליים סביב, מים נשפכו וקפאו. פניה לבנים כסנו, שפתיה כחולות.
הבנים עזרו, סחבנו אותה הביתה. נעמה צועקת מחדר השינה:
“מה הרעש הזה?! ניצן! איפה את מסתובבת? הכרית שלי קרה!”
אני רוכנת לניצן, בודקת דופק – חוט דק, כמעט נעלם. הזמנו אמבולנס, לקחו אותה למחוז. התקף לב חמור.
נעמה נשארה לבד.
נכנסתי לחדרה. היא ממלמלת:
“איפה ניצן? מי יפנה לי סיר השתייה? מי יבשל לי דייסה?”
“ניצן בבית חולים,” אני אומרת, לא מצליחה לרסן את עצמי. “גרמת לה לזה, נעמה. היא גוססת.”
“את משקרת!” צווחה. “היא עושה את זה בכוונה! רוצה לברוח ממני! מזניחה את אמא שלה! אגואיסטית!”
הרגשתי דחייה, גועל. רציתי להתרחק, אבל שבועת הרופא לא איפשרה. נתתי מים, תרופה, ועזבתי. חשבתי: איך תחיה עכשיו?
אבל הגורל מלא הפתעות. למחרת הגיע אוטובוס לשכונה, ויצאה ממנו יעל נכדתה של נעמה, בתה של ניצן.
יעל לא הייתה אהובה פה. עזבה את העיר לפני עשור, מיד אחרי תיכון, לא חזרה visits לאיש. אמרו – גאה, מתנשאת על המקומיים. ניצן תמיד בכתה עליה בשקט, כתבה מכתבים, אף פעם לא קיבלה תשובות.
וכעת היא פה. בג’קט עור, תספורת קצרה, מודרנית, עיניים ישירות, קשוחות, לא דומה לאמא או לסבתא.
נכנסה אלי קודם.
“איך אמא?” שואלת בקרירות, עניינית.
“מצבה רע,” אני אומרת. “בטיפול נמרץ. הרופאים אומרים הגוף מרוקן, אין כוחות.”
יעל קימטה שפתיים, בלטה לה שריר בלסת.
“ברור. אני הולכת אל סבתא.”
מה קרה שם הסביבה רקנשאה, אבל אחרי יום, אני חולפת ליד הבית ושומעת צעקה גדולה. נעמה זועקת. חשבתי שתוקפים את הסבתא. אני פורצת פנימה.
תמונה בלתי נשכחת. נעמה יושבת על המיטה, אדומה מרוב זעם, מנופפת בידיים, מולה יעל עומדת. רגועה כמו סלע. בידה קערת מרק.
“אני לא אוכלת את זה!” צורחת נעמה, “זה לא מלוח! וקר! ניצן תמיד הביאה לי חם וחמים! איפה הבת שלי?!”
“הבת בבית החולים כי את דחקת אותה לשם,” יעל עונה בקרירות. “אני לא ניצן. אני לא ממליחה. לא רוצה? אל תאכלי. כשתהיי רעבה – תאכלי.”
היא מניחה את הקערה על השידה, פונה והולכת.
“מים!” צורחת נעמה. “תגישי לי מים, נבל! אני גוססת!”
יעל בפתח עוצרת, מציצה:
“הנה קנקן, הנה כוס. הידיים עובדות? קדימה.”
חשבתי שנעמה תתמוטט. עשר שנים לא הרימה כוס בעצמה!
“שירה!” ראתה אותי, “תהיי עדה! היא מרעיבה אותי! מתעללת בי!”
יעל הביטה בי בעיניים אפורים ולפתע ראיתי בהן כאב כזה, שבא לי לבכות. זו לא הייתה אכזריות, חברות זו הייתה טיפול בהתערבות כירורגית, כדי להוציא את הרעל.
שבועיים יעל ‘אילפה’ את הסבתא. באופן קשוח.
“אני לא מפנה סיר. כיסא שירותים ליד. אם את יכולה לשבת תוכלי לעבור.”
“מצעי מיטה? לבד. יש לך ידיים.”
“תצעקי אצא לגינה ואסגור דלת.”
העיר ליחשה, “תחסל את הסבתא,” אמרו נשים ליד הברזים. אני שתקתי. כי ראיתי נעמה… מתעוררת!
בהתחלה הזעם כמעט קרע אותה, אחר כך, ברעב, החלה להרים כף בעצמה. ואז, כשיעל לא נתנה לה מים, ראיתי במו עיניי הסבתא קמה! קמה, גונחת, מחזיקה בגב המיטה, והגיעה לשולחן.
כעבור חודש, אולי יותר, ניצן שוחררה מבית החולים.
יעל הסיעה אותה במונית. ניצן עדיין חלשה, חיוורת, אבל לא שקופה. צועדת, מחזיקה ביד הבת, חוששת להיכנס לבית. חושבת: ‘עכשיו תתחיל שוב: “איפה היית, עצלנית, אני מגרדת בכף הרגל.”‘
נכנסות לבית. שקט.
חדר האם ריק. מיטה מכוסה.
ניצן תפסה את לבה:
“מתה?”
“לא,” אומרת יעל בחיוך קל, “היא במטבח.”
נכנסים למטבח. ונעמה שטרית שם, יושבת ליד שולחן, עם משקפיים, מקלפת תפוחי אדמה. לבד!
רואה את ניצן, מניחה את הסכין.
שקט דחוס, שומעים רק את השעון על הקיר. טק-טק. טק-טק.
ניצן נצמדת למשקוף, דמעות זולגות.
“אמא… את קמת…”
נעמה מביטה בה, ואז ביעל. מבט מוזר, לא כועס, מבולבל. כאילו התעוררה לראשונה זה שנים.
“כן, עם הש… גברת משמעת הזאת,” רוטנת, אבל ללא הארס הישן.
ואז מוסיפה בשקט:
“שבי ניצן. תפוחי אדמה מתקררים.”
אני מביטה בהן, צעירות וזקנות, וחושבת: כמה אנרגיה אנו מבזבזים על מניפולציות, על משחקי חולשה ורחמים. והחיים באמת אינם טיוטה אי אפשר לשכתב אותם. לפעמים, כדי להציל אדם, צריך לא לסדר לו את הכרית, אלא להוציא אותה מתחת לראשו.
החורף חלף, השלגים התמסמסו, נסחפים עם העבר.
בא אביב, והירושלים מתמלאת ריחות של שקדיות מתוקות עד שאפשר לאכול את האוויר בכפית, הערבים כחולים, זמרי בולבול מבקעים את הדממה.
בערב אני עוברת ליד בית שטרית, שער חדש, גינה מטופחת, כלניות אדומות גאווה של ניצן.
בחצר שולחן ערוך. קומקום מבריק בשמש השוקעת.
יושבות שלוש:
נעמה על כיסא גלגלים (עדיין מתקשה ללכת), אבל מחזיקה בעצמה את הכוס וטובלת עוגה. מטפחת יפה עם חוטי זהב.
יעל צמודה אליה, צוחקת, מחזיקה מחשב נייד עובדת עכשיו מהבית.
וניצן… ניצן מטיילת בגן. לא ממהרת בגבה המקופל, אלא הולכת, נוגעת בענף תפוח, מריחה את הפרח הלבן. פניה שלוות, מוארות. קמטי הגיל נשארו, אך עיניה… עיניים חיות.
ניצן רואה אותי, מנופפת.
“שירה! תיכנסי! יש ריבת ענבים, האהובה עלייך!”
נכנסת, השער חורק כראוי, נשב בצל. תה חם, חזק, עולה ממנו קיטור.
“את יודעת, שירה,” אומרת נעמה, מביטה אל האופק.
“חשבתי שאהבה זה שמטפלים בי, מגישים הכול. אבל אהבה באמת… זו מי שלא נותנת לי ליפול, זו שמכריחה אותי לחיות, גם כשאין לי כוח.”
ניצן ניגשת, מחבקת את האם. יעל מכסה בידה את יד סבתה.
יושבות כך בשקט מתוק. רק צרצר בוקע מנגינה, אי שם פרה מגעת העדר חוזר. שלווה ושקט, ברוך השם. האוויר מרפא, האדמה מעניקה כוח, כשבלב אין שנאה, כאילו עשבים מדורדרים.
החיים, אמרתי לעצמי, מלמדים אותנו: לפעמים צריך לתת למישהו להתמודד כדי שיוכל לבחור לחיות באמת. כי בית אמיתי הוא מקום בו נולדת מחדש, באור של אהבת אמת.
