זוכרת, נעמה…
הוא כבר התרגל להציץ אליהם מהחלון, כי גרו בקומת הקרקע ברחוב ברמת גן. בהתחלה התבאסו, רצו דירה יותר גבוהה, אבל בסוף התרגלו. הכי שמחה הייתה סבתא פחות עלייה במדרגות. בשבתות, יהודית, סבתא של נעמה, הייתה אופה עוגות או סופגניות, תמיד משהו ריחני ומגרה.
ריח האפיה יצא מהחלון הפתוח במטבח, משגע את הילדים ששיחקו כדורגל במגרש שליד הבית. דניאל, כמו בן בית, היה בא מכיוון אחר, שם שהקרקע הייתה תלולה. הוא שם ארגז ישן, טיפס עליו והציץ לחדר של נעמה. היא תמיד כאילו חיכתה לו, רצה לשמוע אותו מטפס.
אני אביא עכשיו עוגיות, סבתא הכינה, אמרה בחיוך, והסרט הוורוד שאסף את שערה התיר את עצמו והתנפנף בעקבותיה.
טעים, דניאל לעס בתיאבון, עשית לפי המתכון של הסבתות?
כן, כבר עשיתי.
תתני לי להעתיק?
נעמה הגישה לו בחפץ לב את המחברת. אל תשכח להחזיר מחר לפני שיעור.
דניאל היה תלמיד טוב, רק קצת עצלן כמו הרבה בנים מוכשר במתמטיקה, אבל משחקים ובלגן בחוץ גנבו לו שעות מהשיעורים. בשנות התשעים עוד לא היו אייפונים, ילדים רצו עד הלילה, לא רצו לחזור הביתה.
בכיתה ח’, דניאל בפעם הראשונה נשא את התיק של נעמה, סיפר על סרט חדש שיצא. בכיתה ט’, ילדה עדינה עם עיניים חומות תמר הפכה, לדעת כל הילדים, ליפה שבבית הספר. ודניאל “נדלק”. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, להסתובב סביבה, ללכת אחריה כל הדרך הביתה. נעמה חשבה זה יעבור. עכשיו היא זו שממתינה לו ליד החלון, או יוצאת ללוות אותו, כשיתקע חלון ויבקש: נעמה, תתני לי להעתיק.
תמר שמרה מרחק, אבל קשרה אותו אליה חזק. דניאל נקרע בין תמר שאוהבת אותו ואז דוחה אותו, לבין נעמה שמחכה לו תמיד.
הוא המשיך להציץ בחלון אליה, היא שמה כוס תה על אדן החלון, לפעמים עוגייה אם לא היו עוגות.
שמעת, שלנו הפסידו, אמר, מתכוון למשחק הכדורגל. נעמה כמובן ידעה, קראה חדשות ספורט, ראתה סרטי אימה למרות שהרגישה על סף בחילה הכל כדי לדבר עם דניאל, כל שיחה, כל עניין.
נעמה תמכה בו ממש כמו חבר טוב, תמיד, בכל דבר. דניאל היה בא אליה, לוקח עזרה לאהוב, להקשיב, להבין. עם תמר התלהב, התאהב, חלם, התעצב, אפילו התלונן בפני נעמה שיותם לקח את תמר הביתה.
אחר כך, שלושתם למדו במוסדות שונים. דניאל כבר לא הגיע להעתיק מנעמה, היה עקב אחרי תמר. אל נעמה בא מדי פעם, מתוך הרגל ישן. לפעמים יצאו לקולנוע והוא דיבר בלי להפסיק כל הדרך חזרה פשוט היה חייב לדבר.
דני, יש לי יום הולדת בשבת. אני מזמינה אותך. תבוא? היא הביטה בו בעיניים אפורות, מלאות אהבה.
הוא חשב רגע. בשבת? כן, כנראה אוכל. מי עוד מגיע?
אבא, אמא, סבתא יהודית, שלי ונדב, רוני אתה מכיר, כולם שלנו.
טוב, סגור, אני קופץ.
בשבת הוא לא הגיע. אחרי שבוע הגיע, נראה מדוכא. דני, קרה משהו? אתה ממש מדוכא.
הוא התלונן שתמר נסעה להתנסות עבודה ולא התעדכנה אותו. נעמה ניסתה להרגיע (לא היה קל לה). חיכיתי לך בשבת, אמרה.
מה היה בשבת?
היה לי יום הולדת…
אההה… טפח על מצחו, נעמה, שכחתי, אבל את לא כועסת, נכון?
לא, בטח, קורה.
הוא נעמד ליד החלון. זוכרת, בקיץ היית מאכילה אותי עוגיות? פה היה עומד הארגז, אני טיפסתי, ועל האדן כמו שולחן כבר היה תה עם ריבה.
נעמה חייכה, הלב התחמם מהזיכרון ומהעובדה שהוא זוכר. שוב דיברו בנינוחות, נזכרו בחבר’ה, בכיתה, איך ברחו פעם מהשיעור והמורה תפסה אותם בפארק ושלחה חזרה לכיתה.
בשנה החמישית באוניברסיטה דניאל היה בעננים תמר הסכימה להתחתן איתו. הוא בא וסיפר לנעמה. היא החזיקה מעמד, נשכה שפתיים שלא תבכה. המשיכה להיות חברה, להגיד הכל.
חודש בכתה לתוך הכרית קללה את עצמה שלא סיפרה לו על אהבתה כל השנים.
אחר כך הגיע אליה. סבתא ואמא עם אבא היו בביקור אצל קרובים. פתאום הבית שקט, נעמה מתכרבלת בשמיכה ישנה, צופה בטלוויזיה. לא האמינה כששמעה את קולו מאחורי הדלת.
פתחה וראתה אותו: דניאל, דהוי, עיניים כבויות, נשען על קיר. מה קרה? נבהלה.
נכנס, התיישבו בחדר. עמד לפרוץ בבכי. דני, מה קרה? בבקשה, תגיד לי.
היא… לא תהיה חתונה… היא אמרה שהיא אוהבת אחר. אף פעם נעמה לא ראתה אותו כך. התקרבה, הניחה ידיה על כתפיו: דני, תירגע, אולי הכל יסתדר.
כבר לא יסתדר, שום דבר, היא לקחה את הטפסים… את מבינה, נגמר. דמעות הופיעו בעיניו. ראשו נשען על ברכיה, גולש מהספה, מתחפר בשמלתה. זה בלתי אפשרי, נעמה, פשוט בלתי אפשרי…
דניאל, מתוק, תירגע, אני אכין לך תה עם נענע… זוכר איך שתינו תה על אדן החלון?
זוכר, נעמה, רק את מבינה אותי, את טובה, התחיל לנשק את ברכיה, בהתחלה בהיסוס, ואז שוב ושוב, כאילו מפגין את הכאב. קם, חיבק אותה, התנשק בלחיים, בצוואר, ולחש.
דני, די… מה אתה…
נעמה… נעמה…
דני, דני, אני אוהבת אותך! תמיד אהבתי, מאז כיתה ו’, אתה מתוק שלי…
יצא אחרי חצות, עיניו רצו להסתתר, לא הביט בנעמה. טוב, להתראות, אני אגיע…
אני אחכה, היא הסתכלה אחריו עד שנסגרה דלת הכניסה.
דניאל לא הגיע. כאילו אותו ערב פשוט נמחק. היא עצמה הרגישה שחלום היה זה, לא מציאות. זמן קצר אחרי הגן דניאל סיים תואר ונסע לאילת.
צריך לעשות משהו! לחש האב בזעם. אפשר לדבר עם ההורים שלו.
היא לא רוצה! תבין, היא במתח, זה יכול להזיק לתינוק, ענתה האם. דניאל יודע שהיא בהריון, היא אמרה לו. הוא התנהג כמו זר, אולי בכוונה עזב…
אי אפשר להפקיר, זה מקומם, לא נרגע האב.
סבתא יהודית ניסתה להעסיק עצמה בסריגה, מדי פעם מחתה דמעה. היה לה קשה, כי נכדתה חכמה וטובה…
כשנעמה ילדה בת, הצילה מספר של דניאל מהחבר שלו, והתקשרה: דני, יש לנו בת. קראתי לה דניאלה.
הוא גמגם משהו לא ברור, רק “מזל טוב” הצליחה לשמוע ממש.
כשהבת, דניאלה, הייתה בת שנה וחצי, ההורים סיפרו שסוף סוף סיימו לשלם על הדירה החדשה ועוברים עם סבתא לשם. דירה דומה, רק בשכונה ליד. נבוא לעזור לך כל הזמן, אמרה אמא.
נעמה בכתה.
למה הדמעות? אני אהיה פה כל יום, נבוא לקחת את דניאלה, תצאי לעבודה…
פשוט התרגלתי, שכולנו יחד, הודתה נעמה.
ילדה שלי, הזמן עובר, את חייבת לסדר את החיים שלך, תתחילי לבד, זה יותר קל, הרגיעו אותה.
לאחרונה שמעה משוב מההורים, סבתא וחברות תסתדרי, את צעירה, גם עם ילדים מתחתנים.
שבוע אחרי, הדירה הייתה כולה של נעמה. דניאלה הקטנה צחקה, ניסתה ללכת, לפעמים נפלה, קמה, מושיטה ידיים. נעמה הרימה, חיבקה וצחקה יחד איתה.
הוא הגיע פתאום. תמיד הופיע בלי להודיע, כמו אז כשהחתונה עם תמר נכשלה.
נעמה חשבה שאבא הגיע, הבטיח להגיע. אך על הסף עמד דניאל עם משאית צעצוע ענקית אדומה, כבאית.
שלום! את לבד? לא מפריע? אפשר להיכנס?
הוא התבגר, נראה רזה, פנים חדים יותר.
תכנס.
הנה, הניח את המשאית על הרצפה.
בכי דניאלה נשמע מהחדר, נעמה חזרה וחיבקה אותה. יש לי בת, הצביעה על המשאית.
הוא טפח על מצחו: סליחה…
קח את המשאית, תיתן למישהו אחר, אמרה נעמה.
הוא הוריד את המעיל, הלך למטבח. כמעט הכל אותו דבר, לא השתנה. תכיני לי תה לפחות?
היא הדליקה קומקום, לא עוזבת את דניאלה. דניאל היה אובד עצות, לא ידע מה לומר.
הסתכל עליה בהירה שיער, עם שיער פזור, בשמלה ארוכה כמעט עד הקרסול, מחזיקה את בתה בידיים. את כמו מדונה, מלמל, מביט בה.
נעמה שתקה.
זוכר, סבתא שלך הייתה אופה עוגות מדהימות. זוכר איך שתינו תה על אדן החלון? בחדר שלך. וגם זוכר, סבתא שלך הייתה משקה את העציצים וזרקה מים מהחלון, ואני בדיוק עמדתי בחוץ, היא לא ראתה, דניאל ניסה לחייך. זוכרת נעמה…
לא זוכרת, קטע אותו נעמה. ענתה בנינוחות, באדישות. דניאל נדם. זה לא היה עונש על הבלבול שלו, כשחשב שיש לה בן ולא בת, זה היה אמיתי. היא באמת כבר שכחה את הפרטים. עכשיו הייתה לה בת, היא השקיעה בה את כל זמנה, נהנתה ממנה, התפעלה מהמילים הראשונות, ניסתה לזכור מה היא מבלה, הסתכלה איך היא נרדמת, מתעוררת, משחקת…
תשתה תה, אני צריכה להכין דייסה לבת.
פעם ראשונה שדניאל הבין כאן כבר לא מחכים לו. נעמד, לבש מעיל. טוב, פעם אחרת. אני אלך, אין לך זמן. המתין לחיצה, שאולי נעמה תעצור אותו אבל זה לא קרה.
סגר אחרי דניאל את הדלת, והיא לחשה: פעם אחרת כבר לא יהיה, תה כבר לא מגישים פה. גם קפה לא.
חזרה לבת, חיבקה, נשקה, הלכה להכין דייסה.
