אתה זוכר, רוני…
הוא כבר התרגל להציץ אצלם דרך החלון, כי גרו בקומת קרקע ברחוב קטן בחיפה. בהתחלה רצו דירה בקומה גבוהה יותר, אבל בסוף התרגלו. סבתא הכי שמחה לא צריך לטפס במדרגות. בשבתות, רבקה סבתא של נעמי, הייתה אופה עוגות, לביבות, או משהו אחר, תמיד עם ניחוחות מתוקים שממלאים את הדירה.
ריח האפייה נמלט מהחלון הפתוח במטבח, מגרה את הילדים שמשחקים כדורגל בחצר. רוני, בדרכו המיוחדת, היה מגיע לחלון, לא זה של המטבח אלא מהצד השני, מציב ארגז שמצא בין השיחים, עולה עליו, ומציץ לנעמי. נעמי, כאילו ראתה אותו מראש, רצה לשמוע את רוני מטפס.
אני תכף אביא עוגות, סבתא הכינה המון. הסרט הוורוד בשיער הבהיר שלה התרופף והתרוצץ כשהיא טיפסה במהירות.
טעים, רוני נהנה ללעוס, מציץ פנימה. עשית כמו של סבתא?
כן, כבר עשיתי.
תתני לי להעתיק?
נעמי מגישה לו בחפץ לב את המחברת. מחר בבוקר תחזיר לפני השיעור.
רוני לא היה תלמיד רע, אבל קצת עצלן כמו הרבה מהבנים. במתמטיקה היה מבריק, אבל משחק הכדורגל בחצר היה חשוב יותר מהשיעורים. בשנות התשעים עוד לא היו סמארטפונים, הילדים יכלו לשחק עד הלילה בלי לרצות לחזור הביתה.
בכיתה ח׳ לראשונה רוני נשא את התיק של נעמי והתרגש לספר על סרט חדש. בכיתה ט׳, נעמה השברירית והבהירת העיניים, נבחרה על ידי הבנים כיפה של בית הספר. ורוני התאהב. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, הסתובב סביבה, ליווה אותה עד הבית. נעמי חשבה שזה יעבור. עכשיו היא הייתה זו שמלווה אותו, מחכה ליד החלון שיגיע ויבקש: נעמי, תתני לי להעתיק.
נעמה ידעה לשמור מרחק, אבל “קשרה” את רוני אליה היטב. רוני התנדנד בין נעמה, שהייתה לפעמים חביבה אליו ולפעמים דוחה אותו, ובין נעמי, שתמיד חיכתה לו.
הוא המשיך להציץ בחלון, והיא הניחה לו על אדן החלון כוס תה עם עוגיות כשלא היו עוגות.
שמעת שהחבר’ה הפסידו? סיפר, מתכוון לכדורגל. נעמי, כמובן, ידעה כל מה שמעניין את רוני. היא צפתה במשחקים, קראה חדשות ספורט, ראתה סרטי אימה, למרות שפחדה רק כדי לשתף אותו בשיחה.
היא תמיד תומכת בו כחבר, תמיד בכל. ורוני הגיע אליה, לאו דווקא מאהבה, אלא מחברות אמיצה, חברה שמבינה ומקשיבה לו. אבל נעמה… נעמה הייתה אהבה, חלום, הוא התייסר וסיפר אפילו לנעמי על זה שגיא ליווה את נעמה הביתה.
אחרי בית הספר, כל השלושה התקבלו למוסדות השכלה שונים, רוני כבר לא בא להעתיק מנעמי אלא הסתובב עם נעמה. אל נעמי הגיע מדי פעם, רק מתוך הרגל. לפעמים הלכו לקולנוע, ורוני דיבר בלי הפסקה כי היה צריך לפרוק רגשות.
רוני, בשבת יום ההולדת שלי. אני מזמינה אותך, תבוא? שאלה נעמי, עיניה האפורות מלאות אהבה.
הוא חישב. בשבת? נכון, נראה לי אפשר. בסדר, אבוא. מי עוד יהיה?
ההורים, סבתא, תמר ואיתן, יעל אתה מכיר את כולם, כל החבר’ה.
טוב, אני בא.
בשבת רוני לא הגיע. הגיע רק אחרי שבוע, עצוב והמום.
רוני, מה קרה לך? אתה נראה מדוכא.
הוא סיפר שנעמה נסעה להתנסות, ולא סיפרה לו. נעמי ניסתה לנחם (בנפשה כאב). חיכיתי לך בשבת, אמרה.
אה, מה היה בשבת?
היה לי יום הולדת…
אוי, הוא נתן לעצמו מכה בראש, נעמי, שכחתי, את לא כועסת?
לא, קורה.
הוא ניגש לחלון. זוכרת בקיץ, איך האכלת אותי עוגות? הארגז מתחת לחלון, ואני עומד עליו והתה כבר מוכן באדן החלון.
נעמי חייכה. היה נעים לדעת שרוני זוכר. הם התגלגלו בשיחה שוב כאילו היו ילדים, זכרו את החבר’ה מהחצר, תלמידים מהכיתה, איך פעם השתמטו משיעור והמורה תפסה אותם בפארק ושלחה חזרה.
בשנה החמישית, רוני היה מאושר נעמה הסכימה להתארס איתו. הוא הביא את הבשורה לנעמי. היא החזיקה מעמד, נושכת את שפתיה כדי לא לבכות. שמעה אותו, נשארה תמיד חברה, זו שאפשר לבטוח בה. חודש היא בכתה בלילות, ותהתה למה לא אמרה לו אף פעם שהיא אוהבת אותו.
ולבסוף הגיע שוב. סבתא וההורים היו אורחים. היה שקט מוזר בבית, נעמי עטפה עצמה בשמיכת צמר, צפתה בטלוויזיה. בתחילה לא האמינה כששמעה את קולו של רוני בדלת.
פתחה וראתה אותו עגום, מבטו כבוי, נשען בכתפו לקיר. מה קרה לך? שאלה בדאגה.
הוא נכנס, ישבו בחדרה. כמעט בכה. רוני, מה קרה? ספר לי.
היא… היא… לא תהיה חתונה… היא אמרה שהיא אוהבת מישהו אחר. נעמי מעולם לא ראתה אותו כך. נגשה, הניחה ידיה על כתפיו: רוני, תרגע, אולי עוד הכל יסתדר.
כלום לא יסתדר, כלום, היא אמרה וחזרה בה מההתחייבות… זה הסוף עיניו דמעו. הוא הניח את ראשו על ברכיה, החל לרעוד, חיבק את שולי שמלתה. אי אפשר, נעמי, אי אפשר…
רוני, מתוק שלי, תרגע, אני אכין לך תה עם נענע… זוכר איך שתינו יחד באדן החלון?
זוכר, נעמי, זוכר, את היחידה שמבינה אותי, את טובה התחיל לנשק את ברכיה, בהתחלה בהיסוס, אחר כך נמרצות, כמו רוצה להוציא ממנה את הכאב. התרומם, חיבק את מותניה, נשק לפניה ולצווארה, לחש משהו.
רוני, די, מה…
נעמי… נעמי…
רוני, אני אוהבת אותך! תמיד, מאז כיתה ו’, אהבתי אותך.
הוא עזב אחרי חצות, עיניו מתחמקות, לא מסתכל. טוב, נתראה…
אני אחכה, אמרה לו כשהדלת נסגרה, עד שטרק אותה.
רוני לא חזר, כאילו לא היה אותו ערב. גם לה זה הרגיש כמו חלום. זמן קצר אחר כך, רוני סיים את לימודיו והעתיק את מגוריו לאילת.
צריך לעשות משהו! התקומם אביה. אפשר ללכת להוריו.
אבל נעמי לא רוצה, זה פוגע בה ובתינוק, אמרה אמא. רוני יודע על ההריון, היא אמרה לו. והוא התנהג כמו זר… אולי נסע בכוונה…
אי אפשר להפקיר ככה, לא ויתר אבא.
סבתא ניסתה להסיח דעתה בסריגה, מחתה דמעות פה ושם. כואב היה לה על הנכדה: חכמה וטובה…
לאחר לידת הבת, נעמי ביקשה את המספר של רוני מחבר מהאוניברסיטה והתקשרה, אמרה רק משפט אחד: רוני, לנו נולדה בת, קראתי לה רונה.
הוא מלמל משהו, ורק שמע: מזל טוב.
כשרונה הייתה בת שנה וחצי, ההורים הודיעו שסוף סוף השלימו את התשלום על הדירה החדשה, ועוברים אליה יחד עם סבתא. הדירה דומה שתי חדרים, רק בשכונה אחרת.
נבקר אצלך כל הזמן, נעזור לך, הבטיחה אמא.
נעמי בכתה.
למה, על מה את בוכה? אני אבוא כל יום, אטפל ברונה, ניקח אותה אלינו את הרי עובדת מהבית…
פשוט התרגלתי שכולם יחד, הודתה.
בת, הזמן עובר, צריך לסדר את החיים שלך, ככה יהיה לך קל יותר, ניסתה להרגיע אמא.
בזמן האחרון, שמעה מכל סובביה צריך לסדר את החיים, את עוד צעירה, ואפשר גם להתחתן עם ילדים.
שבוע לאחר מכן הדירה הייתה רק שלה. רונה הקטנה צחקה, ניסתה ללכת, נפלה על פופיק רך, קמה, הושיטה ידיים לאמא. נעמי הרימה אותה, חיבקה, צחקה איתה.
הוא הופיע פתאום. תמיד היה מופיע פתאום, כמו בפעם ההיא שחזרה בו נעמה מהחתונה.
נעמי חשבה שזה אבא שבא לבקר, אבל בדלת עמד רוני, בידו מכונית צעצוע ענקית אדומה, כבאות אש.
שלום! לבד כאן? לא מפריע? אפשר להיכנס?
הוא נראה בוגר, רזה יותר, פניו חדים.
תיכנס.
הנה הניח את המכונית על הרצפה.
נעמי הלכה לחדר, חיבקה את רונה: זו הבת שלי, הצביעה על הצעצוע.
הוא נגע במצחו: סליחה…
קח את המכונית, תיתן במתנה למישהו, אמרה.
הוא הוריד את המעיל, נכנס למטבח. כמעט הכל אותו דבר, אולי תתפנק על כוס תה?
היא הדליקה את קומקום, עדיין חובקת את בתה. רוני הרגיש לא בטוח, חיפש את הקשר.
הביט בה שיער בהיר, פזור, שמלה ארוכה עד הקרסוליים, אוחזת בתה. את ממש כמו מדונה, מלמל בוהה בדמותה.
נעמי שתקה.
זוכרת, סבתא שלך הייתה אופה עוגות כל כך טעימות. זוכרת איך שתינו תה על אדן החלון, בחדר שלך? ואיך סבתא השקה את העציצים ושפכה מים החוצה, ואני בדיוק עמדתי מתחת לחלון והיא לא ראתה אותי, רוני ניסה לחייך. את זוכרת, נעמי…
לא זוכרת, קטעו אותה דבריה. תשובתה הייתה אגבית, אפילו אדישה. רוני נעצר ושתק. לא היה זה נקמה על בלבולו כשהחשב שרונה בן ולא בת, התשובה הייתה כנה. היא באמת התחילה לשכוח את הפרטים של מפגשיהם. עכשיו הייתה לה בת, נתנה לה את כל זמנה, שמחה בכל מילה, מבטה מלא בתדהמה, משחזרת מה היא מבלבלת, רואה איך היא נרדמת ומתעוררת.
תשתה תה, אני צריכה לבשל דייסה לבת שלי.
לראשונה הרגיש רוני שבבית הזה לא מחכים לו. קם, לבש את המעיל.
טוב, פעם אחרת. אלך, את עסוקה חיכה רגע, אולי תעצור אותו, אבל זה לא קרה.
כשסגרה את הדלת אחריו, אמרה בשקט: פעם אחרת לא יהיה, תה פה כבר לא מגישים. וגם קפה לא.
חזרה לבתה, לקחה אותה לזרועותיה, נשקה לה והכינה דייסה.
החיים לימדו אותה: לפעמים, כשאתה מחכה למישהו שיבוא וישאר, אתה מגלה שאתה יכול להמשיך לבד. ובסוף, המשפחה שלך והאהבה שבה אתה משקיע, זו שאוהבת אותך בחזרה זה כל מה שצריך, והלב מתמלא מחדש בשמחה פשוטה.
