צללי העבר
נעמה בן-דוד ניגבה באדיקות את האבק מהכריכות של ספרי עגנון הישנים בחנות הספרים הקטנה שלה ברחוב אלנבי בתל-אביב, כשדוֹרנית עשתה דרכה אל הדלת השקופה ונקשה עליה בעדינות. אותו בוקר באוקטובר הגשום הוריד את העיר לגוון אפור במיוחד בדיוק שלושה חודשים עברו מאז הלווייתו של דוד.
יש לך מכתב, הדורנית הגישה לה מעטפה לבנה בלי כתובת חזרה. תחתמי פה.
נעמה הרימה גבה בתמיהה. בדור של וואטסאפ וג’ימייל, מכתב אמיתי הוא עוף נדיר, ובטח כשמגיע ללא מזוהה. היא הוסיפה את משקפי הקריאה ופתחה את המעטפה ישר ליד הקופה.
“נעמה בן-דוד היקרה, מצטערת מאוד להפריע בתקופה כה קשה, אבל המצפון לא נותן לי לשתוק. בעלך המנוח, דוד, חי חיים כפולים כבר עשרים שנה. אם תרצי לדעת את האמת, בואי מחר בשעה שתיים בקפה ‘גולדה’ ברחוב בוגרשוב. אני אהיה עם צעיף אדום. סליחה על הכאב.”
הרעידות בידיה של נעמה הפילו את המכתב על הרצפה, והיא קרסה על הכיסא מאחורי הדלפק, מרגישה שהחדר מסתובב. דוד? דוד שכל בוקר נישק לה את המצח ויצא לעבוד באוניברסיטה? שקרא לה שירי יהודה עמיחי בערבים? שמת מהתקף לב באמצע הרצאה על מיכאל סגל?
זו ודאי טעות, לחשה לריק, או שזה מישהו רע לב.
אבל הספק כבר נטמן. כל הלילה היא התגלגלה במיטה, נזכרת ברגעים מוזרים: הכנסים המסתוריים של דוד, שיחות טלפון שגרמו לו להסתגר במרפסת, חשבונות בנק שהוא תמיד אסף ראשון…
למחרת, בשתיים בדיוק, נכנסה נעמה לקפה ‘גולדה’. בפינת הקפה ישבה אישה צעירה, בת שלושים לערך יפה, עם לחיים גבוהות ועיניים אפורות-עצובות. על צווארה צעיף קשמיר אדום.
נעמה בן-דוד? שאלה האישה וקמה ממקומה. אני מיכל. תודה שבאת.
מי את בכלל? רעד קולה של נעמה ואיך את מעיזה לכתוב כאלה דברים על בעלי?
מיכל שלפה מהתיק תמונה ישנה, בה דוד היה צעיר בחמש עשרה שנה, מחובק עם אישה וילדה קטנה על הידיים.
זו אמא שלי, אמרה בשקט. והילדה זו אני. דוד… הוא היה האבא שלי. לא ביולוגי, אבל גידל אותי מגיל חמש. אמא נפטרה לפני שנה מסרטן. רגע לפני הסוף ביקשה שאמצא אותך ואספר הכל, אבל פחדתי… כל עוד הוא היה בחיים.
נעמה הרגישה כאילו האדמה נפתחת תחתיה. מלצרית הביאה מים, אבל הידיים רעדו כל כך שלא יכלה לשתות.
זה לא ייתכן, לחשה. היינו נשואים ארבעים וחמש שנה. לא היו בינינו סודות.
הוא אהב אותך, מיכל התקרבה. תמיד דיבר עלייך בעדינות. אבל אמא שלי… הייתה זקוקה לו. היא הייתה חולה נפשית. אחרי שאבא האמיתי שלי עזב אותה, ניסתה לשים קץ לחייה. דוד היה המנחה שלה בתואר שני. הוא הציל אותה, ולא הצליח לעזוב אחר כך.
עשרים שנה, מלמלה נעמה, עשרים שנה של רמאות.
זו לא רמאות, תיקנה מיכל. הוא פשוט… נקרע בין החובה לאהבה. שילם על אשפוזים, לימודים, טיפולים. אבל בכל ערב חזר אלייך. אמא ידעה שהוא נשוי. מעולם לא דרשה יותר.
נעמה קמה בפתאומיות, הפילה את הכוס ונעמדה.
אני צריכה לחשוב. אל תחפשי אותי שוב.
היא יצאה בלי להביט לאחור. בחוץ טפטף גשם, מתערבב בדמעות. ארבעים וחמש שנים האם היו אשליה?
בבית החלהנעמה לחפש. היא הפכה מגירות, ניירות, תיקים. בין ריפודי תיק ישן מצאה מפתח לקופסאת כספת בבנק וקבלה על שם פ.ס. וורונין שם נערות של אמו, שדוד כמעט ולא הזכיר.
בבנק, עם תעודת פטירה וצו ירושה, קיבלה גישה לכספת. בתוכה מסמכים חוזה דירה בבת ים, תעודות רפואיות על מאיה, אמה של מיכל, עם איבחון דו-קוטבי, תמונות של מיכל מגיל גן ועד תואר ראשון, ומחברת יומן של דוד.
נעמה ישבה על הרצפה בחדר הכספות והחלה לקרוא.
“אני נבל. אני יודע. אבל לא יכול אחרת. נעמה היא האור שלי, החיים האמיתיים. אבל מאיה ומיכל תלויות בי. מאיה שוב מנסה לפגוע בעצמה כשאני רוצה להפסיק. מיכל מסתכלת עלי כמו על אבא. איך אפשר לזרוק ילדה כזו?”
“היום מיכל התקבלה לאוניברסיטת תל-אביב לספרות. היא רוצה להיות כמוני מורה לספרות. אני גאה בה ושונא את עצמי. נעמה שאלה מדוע אני בוכה. אמרתי שזה מרגש לקרוא את ‘האדם אינו אלא’. וגם זה נכון בכיתי על חיי הכפולים.”
“מאיה גוססת. סרטן. יש לה חודשים ספורים. היא מבקשת רק שאספר לך, נעמה, את האמת אחרי מותה. הבטחתי, אבל יודע שלא אוכל. אני פחדן. תמיד הייתי פחדן.”
הרישום האחרון היה שבוע לפני מותו של דוד:
“לבי לא עמד בזה. ממש כך. הקרדיולוג אומר שצריך ניתוח, אבל ברור לי זה העונש שלי. חייתי שתי חיים, והלב שלי נקרע. נעמה, אם תקריאי פעם את זה סלחי לי. אהבתי אותך בכל דקה. אך לא הצלחתי לנטוש אישה חולה וילדה. סלחי לסוס הזקן שלך.”
נעמה סגרה את היומן. ישבה קפואה, חושבת על ארבעים וחמש השנים. האם היו שקר? אולי דוד באמת אהב אותה אבל נכלא במצב בלתי אפשרי?
נזכרה בעיניים שלו עייפות ועדינות. איך החזיק לה את היד בבית חולים, כשחלתה. איך קרא לה שירים וחייך משובבות.
בערב התקשרה לשמעון לוי, חברו הטוב של דוד מהאוניברסיטה.
שימון, ידעת?
שתיקה ארוכה.
נעמה… כן, ידעתי. הוא ביקש שאהיה עד בחוזה דירה. סלחי לי.
למה לא עזב אותי? קולה רעד.
כי אהב אותך, נעמה. באמת. אבל אותה אישה ניסתה כמה פעמים לפגוע בעצמה. דוד לא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא האחראי למות מישהו. ואחר כך הילדה, קראה לו אבא…
נעמה סיימה את השיחה. ניגשה לחלון והתבוננה על תל-אביב המוארת בגשם.
שבוע אחר כך היא שוב פגשה את מיכל הפעם בחנות הספרים שלה.
ספרי לי עליו, ביקשה נעמה. על החיים האחרים שלו.
מיכל סיפרה שעות: איך דוד לימד אותה לרכוב על אופניים, עזר בשיעורי בית, ניחם את מאיה בתקופות קשות, בכה במסיבת סיום שלה.
הוא דיבר עלייך הרבה, הודתה מיכל. קרא לך המלאך שלו. אמר שלא ראוי לאישה כמוך.
הוא טעה, נעמה מחתה דמעות. אני זו שלא ראויה. מי שמחזיק עמד עשרים שנה בין חובה לאהבה ולא נשבר.
את לא כועסת?
כועסת? מאוד. אבל גם מבינה. החיים אף פעם לא שחור-לבן. במיוחד אהבה ואחריות.
נעמה שלפה מדף הספרים כרך של סיפורי צ’כוב.
הוא אהב את “הגברת עם הכלב”. עכשיו אני יודעת למה. קחי זה היה הספר שלו.
מיכל לקחה בהתרגשות.
נעמה, אני… כל כך מצטערת.
אל תצטערי, נגעה נעמה בידה, אף אחת לא אשמה. אפילו דוד לא. רק ניסה להיות אדם טוב במצב בלתי אפשרי.
אחרי שמיכל הלכה, ישבה נעמה ארוכות בחנות הריקה. חשבה על דוד, על חייו הכפולים, על הכובד שנשא. ועל אהבה מורכבת, משובשת, imperfect, אך אמיתית.
היא פתחה את היומן לדף האחרון וכתבה:
“דוד, אהובי. הבנתי הכול וסלחתי. יותר מזה אני גאה בך. נשאת צלב שהיה שובר אחרים. תנוח, יקירי. סודותיך איתי, זיכרון שלך טהור. אדאג למיכל. הרי היא חלק ממך, ולכן גם חלק מחיי.”
נעמה סגרה את היומן ושמה אותו בכספת. מחר יום חדש. היא תמשיך לחיות, לשמור על זכרו של בעלה, ועם הזמן אולי תמצא במיכל את הבת שלא הייתה להם.
החיים המשיכו מסובכים, מלאי סודות והפתעות, אבל אמיתיים. כמו אהבה, שבסופו של דבר חזקה מכל שקר, חזקה מהמוות, חזקה מהכול.
