יומני, זוכרת, נוגה…
קשה לי לחשוב על תקופה שבה לא התרגלתי להציץ אלינו דרך החלון, אנחנו גרנו בקומה הראשונה ברחוב בלפור בתל אביב. בהתחלה חלמנו על קומה גבוהה יותר, אבל בסוף אהבנו את הפשטות. הכי שמחה הייתה סבתא שלי, רבקה, שמבחינתה לא צריך לטפס מדרגות ארוכות. כל שבת, סבתא רבקה הייתה אופה עוגות, סופגניות, או משהו אחר שתמיד הריח מדהים ומפתה.
ריח האפייה היה מתפזר מהחלון במטבח ומשגע את הילדים ששיחקו כדורגל בגינה. ירון היה מסתובב ליד הבית, אבל לא מתקרב ישירות למטבח. הוא לקח ארגז שהיה זרוק בין הצמחים, טיפס עליו והציץ אלי דרך החלון שבחדר שלי. ידעתי שהוא יופיע, ותמיד הייתי רצה אליו, שומעת איך הוא מטפס.
– עוד רגע אביא לך עוגות, סבתא אפתה! – אמרתי עם סרט ורוד שתמיד שובק לי את השיער בקוקו, והוא מתרופף מריצותי.
– טעים… ירון לעס בתיאבון והסתכל פנימה. לפי מתכון ישראלי עשית?
– ברור, כבר עשיתי.
– אפשר להעתיק שיעורי בית?
הושטתי לו את המחברת בשמחה. אל תשכח להביא אותה מחר בבוקר לפני השיעורים, אני צריכה אותה.
ירון למד טוב אבל היה קצת עצלן, כמו הרבה בנים. היה חזק במתמטיקה, אבל משחקי החצר גזלו לו זמן מהשיעורים. זו הייתה תקופה שלפני הסמארטפונים, שנוכל להסתובב בחוץ עד מאוחר, בלי שההורים ידאגו.
בכיתה ח’, ירון נשא עבורי את התיק לראשונה, סיפר על סרט חדש בדרך. בכיתה ט’, הדס נערה עדינה עם עיניים כהות נבחרה ע”י כל הבנים ליפה ביותר בבית הספר. ירון “נדלק” עליה. הוא היה עוקב אחריה הביתה ודרכה היה מתרחק ממני. חשבתי שזה יעבור לו, ובינתיים הייתי ממתינה ליד החלון, מחכה שידפוק ויבקש להעתיק שיעורים.
הדס ידעה לשמור מרחק, אבל ירון היה כמעט כרוך אחריה. היה נע בין הדס, לפעמים פתוחה אליו ולפעמים דוחה אותו, וביני שתמיד חיכיתי לו.
הוא המשיך להציץ אלי, ואני שמתי כוס תה על החלון, מוסיפה עוגיות אם לא היו עוגות.
– שמעת שנבחרת שלנו הפסידה? אמר בהקשר לכדורגל. תמיד הייתי בעניינים של ירון: צפיתי במשחקים, קראתי חדשות ספורט, אפילו סרטי אימה מגעילים רק כדי שאוכל לדבר איתו. הייתי חברה אמיתית, תמיד סייעתי ושמעתי אותו. ירון בא אלי יותר כחבר מאשר כאהוב. הדס הייתה בגדר חלום לא מושג הוא סיפר לי ואפילו התלונן כשחבר אחר ליווה אותה.
סיימנו תיכון, שלושתנו למדנו במוסדות שונים. ירון לא הגיע להעתיק אצלי, הלך אחרי הדס. אלי בא לפעמים, זוכר זיכרונות ישנים. לעיתים יצאנו יחד לסרט, והוא דיבר בלי סוף על הכל, צריך היה לפרוק לעצמו.
– ירון, יש לי יום הולדת בשבת, אתה בא?
הוא חשב: בשבת? אפשר להסדר… מי עוד יהיה?
– הורים, סבתא רבקה, רותם עם עידן, יעל כולם מהחבורה.
– טוב, סגור. אקפוץ.
בשבת ירון לא הופיע. הגיע רק שבוע אחרי, עצוב ומדוכא. נוגה, מה קרה? אתה נראה שבור.
התלונן שהדס נסעה להתמחות, ולא סיפרה לו. ניסיתי לנחם (היה לי קשה). חיכיתי לך בשבת, – אמרתי.
– מה היה בשבת?
– יום ההולדת שלי…
– אוי… נוגה, סליחה, שכחתי, את לא כועסת?
– ברור שלא… זה קורה.
הוא ניגש לחלון. זוכרת איך היית מאכילה אותי בעוגות בקיץ? תמיד היה ארגז ליד, הייתי עומד עליו ועל אדן החלון היה כבר כוס תה עם ריבה.
החיוך שלי הגיע עד הלב כיף שהוא זוכר. המשכנו להיזכר בחוויות החברים, הכיתה, איך ברחנו משיעור ואיך המורה תפסה אותנו בפארק ושלחה אותנו לשיעור היסטוריה.
בשנה החמישית ירון היה בעננים: הדס הסכימה להתחתן איתו. הוא בישר לי את הבשורה. החזקתי את עצמי, נשכתי שפתיים שלא לבכות. הקשבתי לו, הייתי אותו חבר שאפשר לסמוך עליו.
בכיתי חודש שלם בלילות, למה כל השנים לא אמרתי לו שאני אוהבת.
אחר כך, הוא שוב בא אלי. סבתא וההורים הלכו להתארח, הבית היה שקט. התכנסתי בפוך ישן, צפיתי בטלוויזיה. בהתחלה לא האמנתי שהוא הגיע.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו דואב, עם מבט כבוי, נשען על הקיר. מה קרה? נבהלתי.
התיישבנו. נדמה היה שיבכה. ירון, ספר לי מה קורה.
– היא… לא תהיה חתונה… היא אמרה שהיא אוהבת מישהו אחר. מעולם לא ראיתי אותו כך. התקרבתי, הנחתי ידיים על כתפיו: ירון, תירגע… אולי הכל עוד יסתדר.
– זה גמור, היא לקחה את הבקשה מהעירייה… זה נגמר, – דמעות ניצצו בעיניו. הניח ראשו על הברכיים שלי, נצמד לפנים שמלת הבית שלי.
– ירון, מתוק שלי, תרגיע, אשקה לך תה עם נענע… זוכר איך שתינו יחד על אדן החלון?
– כן, נוגה, זוכר… את היחידה שמבינה אותי, את טובה התחיל לנשק את ברכיי, תחילה מהוסס ואז ביתר עוצמה, כאילו רצה להוציא את כל הכאב דרך הנשיקות. קם, חיבק אותי, כיסה אותי בנשיקות, מלמל משהו.
– ירון, תפסיק, למה אתה…
– נוגה… נוגה…
– ירון, ירון, אני אוהבת אותך! תמיד אהבתי, מאז כיתה ו’…
הוא עזב אחרי חצות, עיניו אשמות, משתדל לא לפגוע במבט. טוב, נתראה, אני אגיע…
– אני אחכה, – הסתכלתי אחריו עד שהדלת העיקרית נסגרה.
ירון לא חזר, כאילו הערב ההוא היה חלום. לא עבר זמן, הוא סיים לימודים ועבר לעבוד בנגב.
– צריך לעשות משהו! אמר אבא בתסכול. אפשר לדבר עם ההורים שלו.
– אתה לא מבין, היא לא רוצה! והיא בהריון, זה מסוכן ללחוץ עליה, – אמרה אמא. ירון יודע, היא סיפרה לו. והוא מתנהג כמו זר… אולי עבר בכוונה…
– אי אפשר להשאיר הכל כך… זה מקומם, – המשיך אבא.
סבתא ניסתה להסיח דעתה בסריגת צעיף, ושחה דמעה מדי פעם. כואב לה על נוגה, נכדתה הטובה והחכמה…
אחרי לידת הבת, מצאתי את הטלפון של ירון דרך חבר שלו והתקשרתי אליו: ירון, נולדה לנו בת, קראתי לה ירונה.
הוא מלמל משהו לא ברור. שמעתי רק: מזל טוב.
כשהייתה ירונה בת שנה וחצי, ההורים הודיעו שסוף סוף סיימו לשלם על הדירה החדשה ועוברים יחד עם סבתא לרמת גן. דירה דומה שני חדרים, אבל בשכונה אחרת. כולנו נבוא לעזור, אמרה אמא.
בכיתי.
– למה הדמעות? אני בא כל יום, נשמור על ירונה, תיקחי עבודות מהבית…
– פשוט התרגלתי לבית מלא, התוודיתי.
– נוגה, הזמן רץ, צריך לפנות מקום לדברים טובים, אמרה אמא.
לאחרונה אני שומעת יותר מהוריי, מהסבתא ומהחברות “תסדרי את החיים, את צעירה, אפילו עם ילדים מתחתנים”.
שבוע אחרי הדירה שלי לגמרי. ירונה הקטנה מצחקקת, מנסה ללכת, נופלת בסוף על ישבן, ואז קמה ומושיטה ידיים אלי. אני מרימה אותה, מחבקת, צוחקת איתה.
הוא הופיע פתאום, כמו תמיד, כמו אז אחרי הדס.
חשבתי שאבא הגיע, אבל בירון עם משאית צעצוע ענקית אדומה, כמו כיבוי אש.
– שלום! את לבד? מפריע? אפשר להיכנס?
היה נראה שגדל והתבגר, התחדד.
– תיכנס.
– הנה שם את המשאית.
ירונה החלה לבכות, חזרתי לחדר, לקחתי אותה: יש לי בת, – הצבעתי על המשאית.
הוא טפח על הראש: סליחה…
– קח את המשאית, תתן לאחרים, – אמרתי.
הוריד מעיל, התיישב במטבח. כמעט הכל אותו דבר, אולי לפחות תקבלי אותי עם כוס תה?
הדלקתי קומקום, בלי לעזוב את ירונה. ירון הרגיש לא נוח, חיפש משפט שיתאים.
הביט בי, שיער בהיר, שמלה ארוכה, מחזיקה בת קטנה. את ממש מדונה אמר בשקט.
אני שמרתי על שתיקה.
זוכרת שסבתא שלך הייתה אופה עוגות טעימות? זוכרת את התה שלנו על אדן החלון בחדר? איך סבתא שלך השקה פרחים, והשפכה מים מהחלון בדיוק כשעמדתי מתחת, והיא לא שמה לב? ירון מנסה לחייך. נוגה, זוכרת…
– לא זוכרת, קטעתי אותו בקלילות, אפילו אדישה. הוא נאלם. התגובה שלי לא הייתה עקיצה, אלא אמת באמת כבר שכחתי הרבה מהפרטים. עכשיו יש לי בת אני משקיעה בה, שמחה איתה, מתפעלת מהמילים הראשונות שלה, רוצה לזכור איך היא מדברת, איך היא ישנה, איך היא מתעוררת ומשחקת…
– תשתה תה, לי יש סיר לדייסה לבת שלי.
לראשונה ירון הבין כאן כבר לא מחכים לו. הוא קם, לבש את המעיל. טוב, אולי בפעם אחרת. אני הולך, את עסוקה. השתהה עוד רגע מחכה שאעצור אותו, אבל לא עשיתי זאת.
אחרי שהדלת נסגרה, אמרתי בשקט: לא תהיה פעם אחרת, כאן לא מגישים יותר תה. ולא קפה.
חזרתי לבת שלי, חיבקתי, נשקתי, והלכתי להכין לה דייסה.
