צללי העבר
הבוקר היה גשום במיוחד ברחוב בן יהודה בתל אביב. כבר שלושה חודשים עברו מאז הלווייתו של לביא, ואני, מיכל בן דוד, עמדתי בספרייתי הקטנה וניקיתי בעדינות את האבק מעל כריכות ספרי עגנון. פתאום הדליקה הדלת מזכוכית התפוצצה בצליל, והדוור דפק.
“יש לך מכתב,” אמר הדוור, והושיט לי מעטפה לבנה בלי כתובת חוזרת. “תרשמי כאן.”
הרמתי גבה בפליאה. בעידן הדואר האלקטרוני כמעט ואין מכתבים, ובטח שלא אנונימיים. שמתי את משקפי הקריאה ופתחתי את המעטפה על הדלפק.
“גב’ מיכל בן דוד, אני מתנצלת להטריד אותך בתקופת אבל, אך המצפון לא נותן לי להמשיך לשתוק. לביא ז”ל חי חיים כפולים בעשרים השנים האחרונות. אם תרצי לדעת את האמת, את מוזמנת מחר בשעה שתיים לבית הקפה קפה גן העיר ברחוב אבן גבירול. אני אהיה עם צעיף אדום. סליחה על הכאב.”
ידי רעדו. המכתב נשמט לרצפה, התיישבתי מאחורי הקופה, מרגישה שהחדר מסתובב סביבי. לביא? לביא שלי זה שאהב אותי כל בוקר, זה שציטט לי משירי רחל לפני השינה, זה שמתו מהתקף לב באמצע הרצאה על ש”י עגנון?
“זו טעות,” לחשתי לחנות הריקה. “או אולי בדיחה אכזרית.”
אבל הזרע נזרע. כל הלילה לא הצלחתי לישון, נזכרת בתמיהות: נסיעותיו הרבות של לביא בעקבות כנסים באוניברסיטה, שיחות טלפון שבהן תמיד יצא למרפסת, קבלות בנק שתמיד הוציא ראשון…
למחרת, בשעה שתיים בדיוק, נכנסתי לקפה גן העיר. בפינה ישבה צעירה כבת שלושים יפה, עם לחיים גבוהות ועיניים אפורות ועצובות. צעיף קשמיר אדום על צווארה.
“מיכל?” קמה. “שמי תמר. תודה שבאת.”
“מי את?” שאלתי בקול רועד מהתפרצות זעם. “ואיך את מעיזה לכתוב דברים כאלה על בעלי?”
תמר שלפה תמונה ישנה. לביא, צעיר בחמש-עשרה שנה, מחבק אישה עם ילדה קטנה.
“זאת אמא שלי,” אמרה בשקט. “הילדה זו אני. לביא… הוא היה אבא שלי. לא ביולוגי, אבל גידל אותי מאז שהייתי בת חמש. אמא נפטרה לפני שנה מסרטן. ממש לפני מותה ביקשה שאמצא אותך ואספר, אבל לא הצלחתי כל עוד הוא חי.”
הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגלי. המלצרית הביאה מים, לא הצלחתי לשתות ידי רעדו.
“לא ייתכן,” נשפתי. “היינו נשואים ארבעים וחמש שנים. לא היו לנו סודות.”
“הוא אהב אותך,” תמר הרכינה ראש. “תמיד דיבר עלייך באהבה. אבל אמא שלי… היא הייתה זקוקה לו. היא הייתה חולה בנפש. אחרי שאבא הביולוגי שלי עזב אותנו, ניסתה להתאבד. לביא היה המנחה שלה בלימודים. הוא הציל אותה ולא הצליח לעזוב.”
“עשרים שנה,” הנדתי בראשי. “עשרים שנה של שקר.”
“לא שקר,” אמרה תמר. “הוא פשוט נקרע בין חובה לאהבה. הוא שילם על טיפולים, על הלימודים שלי. אבל תמיד חזר אלייך. אמא ידעה שהוא נשוי, היא לא ביקשה עוד.”
קמתי במהירות, והפלתתי את הכוס.
“אני חייבת לחשוב. אל תחפשי אותי יותר.”
יצאתי מהקפה בלי להביט אחורה. בחוץ הטפטף הגשם, מתערבב עם הדמעות שעל פניי. ארבעים וחמש שנות נישואין האם היו אשליה? או לא?
בבית התחלתי לחפש. פתחתי את כל מגירותיו של לביא, את הניירות שלו. בתיק ישן, מאחורי הריפוד, מצאתי מפתח לתא כספות וקבלה בשם פ.ס. רימון שם נעוריה של אימו, שמעולם לא השתמש בו.
בבנק, עם תעודת פטירה ומסמכי ירושה, קיבלתי גישה לתא. בפנים: חוזה על דירה בקריית אונו, תעודות רפואיות על שם אילנה תמר אבחון דו-קוטבי, תמונות של תמר מגיל הגן ועד תואר ראשון. וגם יומן אישי של לביא.
התיישבתי על הרצפה והתחלתי לקרוא.
“אני נמושה. אני יודע. אבל לא יכול אחרת. מיכל היא האור שלי, עמוד התווך, החיים האמיתיים. אבל אילנה ותמר ילכו לאיבוד בלעדיי. אילנה שוב רוצה לפגוע בעצמה כשאני מדבר לעזוב. ותמר… היא מסתכלת עלי כאבא. איך אעזוב אותה?”
“היום תמר התקבלה לאוניברסיטת תל אביב. רוצה להיות מרצה. אני גאה בה ושונא את עצמי. מיכל שאלה למה אני בוכה. אמרתי שריגש אותי לקרוא הרופא והפציינט. וגם זה נכון בכיתי על החיים הכפולים שלי.”
“אילנה גוססת. סרטן. נותנים לה חודשים. היא מבקשת שאספר למיכל אחרי מותה. הבטחתי, אבל יודע שלא אוכל. אני פחדן. תמיד הייתי.”
הערה אחרונה שבוע לפני מותו:
“הלב שלי לא עומד בזה יותר ממש כך. קרדיולוג אומר שצריך ניתוח, אבל אני יודע זו העונש. חייתי שתי חיים, הלב מתפצל. מיכל, אם תקראי פעם, סלחי לי. אהבתי אותך כל רגע. אבל גם לא עשיתי לשום אישה ולילדה חולה. סלחי לזקן טיפש זה.”
סגרתי את היומן. ישבתי קפואה בכספת הבנק. האם ארבעים וחמש שנות חיים היו שקר? או שלביא באמת אהב אותי, ונמצא בסבך בלתי אפשרי?
נזכרתי בעיניו עייפות אבל תמיד מלאה חיבה כשהביט בי. זכרתי את ידו בידי בבית החולים, את הציטוטים והבדיחות.
בערב התקשרתי לדני ברק חברו הוותיק של לביא מהאוניברסיטה.
“דני, ידעת?”
שתיקה ארוכה.
“מיכל… כן. הוא ביקש שאלווה אותו ברישום החשאי של החוזה. סליחה.”
“למה לא עזב אותי?” לחשת.
“כי אהב אותך, נשבעת. הוא העריץ אותך. אבל אילנה ניסתה כמה פעמים לסיים את חייה. הוא לא יכול היה לחיות עם המחשבה שהוא גרם לזה. ואז הייתה ילדה שקראה לו אבא…”
סיימתי את השיחה, הסתכלתי על תל אביב בלילה העיר זוהרת על כבישים רטובים.
שבוע אחרי נפגשתי עם תמר שוב, הפעם בספרייה שלי.
“ספרי לי עליו,” ביקשתי. “על החיים שלא ידעתי.”
תמר ספרה שעות: איך לביא לימד אותה לרכוב על אופניים, עזר בשיעורים, ניחם את אמא במשברים, בכה בטקס הסיום שלה.
“הוא דיבר הרבה עלייך,” הודתה תמר. “קרא לך המלאך שלו. אמר שאינו ראוי לאישה כמוך.”
“הוא טעה,” מחיתי את הדמעות. “אני לא ראויה לגבר כזה, שנשאר נאמן לחובתו ולבבות לשניים במשך עשרים שנה ולא נשבר.”
“את לא כועסת?”
“כועסת, מאוד. אבל גם… מבינה. החיים אף פעם לא שחור-לבן, יקירה. במיוחד באהבה ובאחריות.”
שלפתי מהמדף את הגברת עם הכלב של עגנון.
הוא אהב את הסיפור הזה. עכשיו אני יודעת למה. קחי, זה היה העותק האישי שלו.
תמר לקחה את הספר בידיים רועדות.
“מיכל, אני… ממש מצטערת.”
“אל תצטערי,” נגעתי בידה. “אין לאף אחד אשמה. אפילו לא ללביא. הוא רק ניסה להיות אדם טוב בסיטואציה בלתי אפשרית.”
אחרי שתמר הלכה, ישבתי שעה ארוכה לבד. חשבתי על לביא, על החיים הכפולים שלו, על מעמסתו ועל אהבתו מורכבת, כואבת, אבל אמיתית.
פתחתי את היומן שלו, ובסוף כתבתי:
“לביא, אהובי. גיליתי, ואני מבינה. אני סולחת לך. אפילו גאה בך. נשאת משא שהיה שובר רבים. תנוח בשלום, יקירי. סודותיך איתי, זיכרונך טהור. אדאג לתמר היא חלק ממך, והיא חלק מחיי.”
סגרתי את היומן ושמרתי אותו בכספת. מחר יום חדש. אמשיך לחיות, לשמור את הזיכרון ולהיות אולי לאמא לתמר הבת שמעולם לא הייתה לנו.
החיים המשיכו, מורכבים, מלאים סודות וחוויות אבל אמיתיים. כמו אהבה, שעמדה מעל שקר ומעל מוות ומעל הכול.
