יום אחד החליט בעלה של בתי שהם כבר לא זקוקים לעזרתי וביקש ממני לעזוב את הדירה

הבת שלי התחתנה עם ישראלי מתל אביב. גרתי איתם במשך שנתיים, עזרתי לגדל את הנכד וטיפלתי במשק הבית.
הבת ובעלה עבדו יחד באותה חברה, וחזרו הביתה רק בערב. קיוויתי שאוכל להישאר אצלם לתמיד, אבל לצערי זה היה לשוא. יום אחד, בעלה של בתי אמר שאינם זקוקים עוד לעזרתי וביקש שאעזוב את ביתם. תוך חודש כבר חזרתי לדירתי. אך גם כאן לא חיכתה לי קבלת פנים חמה. בזמן שגרתי אצל בתי, הבן שלי נפרד מאשתו הראשונה, עזב את הדירה שלה ועבר להתגורר אצלי.
הוא הביא איתו את אשתו השנייה, שכבר הייתה בהריון. הוא אף פעם לא חשב לפנות אליי ולבקש רשות.
מה עליי לעשות? לדרוש מהבן שלי ואשתו ההרה לעזוב? לא? אבל איך אפשר לחיות שלושה, ובקרוב ארבעה, בדירת חדר אחת? אגב, גם לי וגם לבני אין כסף לשכור דירה אחרת. התקשרתי לבתי, שיתפתי אותה במצב. קיוויתי שתבין ותתקשר אליי בחזרה. זה לא קרה. חבל. אין לי שליטה על כך, יש להם השקפת עולם שונה
התנהגות הבן שלי מובנת. הוא לא ציפה שאחזור. עכשיו אני ישנה על הספה במטבח. במשך היום אני יוצאת מהבית, הולכת לעשות קניות, מבקרת בעבודה הישנה שלי, מדברת עם חברות ותיקות. עם הבן שלי אני מדברת כרגיל, בלי ריבים, אבל כלתי מתעלמת ממני. רואים שלא נעים לה להיות איתי בדירה.
לא דמיינתי שבגיל שישים אהפוך למיותרת ושאישה אחרת תקבע את הסדרים בבית שלי. הבן שלי חושב רק על אשתו ההרה, הבעיה של מקום המגורים כלל לא מטרידה אותו.
אני מחפשת עבודה חלקית כדי לעזור במשהו. ההורים של כלתי גרים במושב. אולי להציע לכלה לעבור לגור אצל הוריה? אבל האם בני יוכל למצוא שם עבודה? אני מסופקת. אני מתלבטת מה לעשות…
בחיים למדתי שגם כשהלב נשבר, חשוב לזכור שבשינויים טמון גם פתח להתחדשות וצמיחה. לעיתים המשפחה לא נראית כפי שציפינו, אך תמיד אפשר למצוא את הדרך לשמור על חמלה ועל כבוד הדדי, אפילו כשהמציאות מורכבת.