האישה ברחה מהבית והשאירה את הבעל והילדים, יומיים אחר כך קיבלה ממנו מכתב
רק חזרתי מהעבודה, ואני כאב ישראלי ממוצע, כל מה שרציתי היה להתמקם על הספה, לפתוח גולדסטאר קרה ולצפות במכבי נגד הפועל בשקט. אחריות? זה של ערב אחר ככה לפחות חשבתי. הילדים קפצו, צעקו ורבו, ואני רק הגברתי ווליום.
באותו ערב השתנה הכול פתאום נעמה, אשתי, נטרקה דלת וברחה מהבית, כשהיא מאבדת סבלנות. הילדים נשארו איתי, ואני, שחשבתי שזו עוד ערב רגיל של אבא על הספה, נכנסתי במהירות למציאות חדשה ומטרידה. יומיים לאחר מכן שלחתי לה את המכתב הבא:
“נעמה יקרה שלי,
רבנו לפני כמה ימים. חזרתי מהעבודה, סחוט. כבר שמונה בערב, וכל שחלמתי עליו היה ספה ומשחק כדורגל. את היית עצבנית, עייפה הילדים עשו שמח מכל כיוון בזמן שניסית להרדים אותם.
אני, כמו ילד טוב, רק הגבתי במהירות העליתי את הטלוויזיה. ואז שאלת: ‘מה יקרה אם בפעם אחת תעזור עם הילדים במקום להעמיד פנים שאתה מנצח את העולם?’. והורדת ווליום.
אני, מעוצבן, עניתי: ‘אני שורף פה שעות בעבודה כדי שתוכלי להיות בבית ולשחק עם הקוביות של הילדים’.
ומכאן, אש בשדה קוצים. דמעות, צעקות. אמרתי מלא שטויות. את צרחת שאין לך כוח לכלום. אחר כך טרקת דלת, נעלמת, והשארת אותי עם הילדים לבד.
נאלצתי להאכיל, להרדים, להרגיע לבד. ואת לא חזרת גם ביום שלמחרת. לקחתי חופש מהעבודה, נשארתי עם הילדים.
גיליתי איך ילדים יכולים לצרוח שעות רצוף ואיך כל סנדוויץ’ מגיע חזרה בצורת כתם על החולצה. רצתי סביב הזנב של עצמי, לא הספקתי להגיע אפילו למקלחת, רק לנסוע עם העגלה הלוך ושוב בסלון.
כל היום דיברתי רק עם ילדים הסתובבתי כמו תוכי בין בובות וסיפורי אגדות. על ארוחה רגועה אין מה לדבר; כל הזמן מישהו צריך משהו או בוכה סתם כי שכח מה רצה בכלל.
הייתי כל כך עייף, שאם הייתי יכול כבר הייתי נרדם 20 שעות ברצף. כמובן שזה לא אפשרי כל שלוש שעות אחד מהם מתחיל לצרוח כאילו אין מחר.
יומיים בלי נעמה. פתאום הבנתי הכל.
הבנתי כמה את גיבורה. ואיך לוותר על מנוחה ושקט, ולוותר על חלומות וקריירה, זה לא כזה מובן מאליו. כל המטלות שאף אחד לא מוכל על עצמו, הן אצלך, ובשקט.
להיות אמא, גיליתי, זה לא פחות מלהתייצב לשירות קרבי יומיומי, רק בלי תוספת לשכר. זה הרבה יותר קשה מלעבוד עשר שעות במשרד, להחליט החלטות גדולות ולשמוע סיפורי צבא מלמעלה.
הבנתי עד כמה ויתרת למען הילדים, ויתרת על חלום, על הכנסה משלך, בשביל המשפחה.
פתאום קלטתי איך זה כשמצב כלכלי תלוי בגבר שברוב הזמן לא מוצא את הגרביים שלו.
הבנתי מה זה להגיד ‘לא’ לחברים, לפספס אימון פילאטיס או שעה בשוק מחנה יהודה, כי אין מי שישאר עם הילדים.
הבנתי איזה תסכול את מרגישה כשאת סגורה בבית והעולם מתרחש בלעדיך.
אפילו הערות מאמא שלי, הפכו לי בום בראש. אין אחד שמבין ילדים כמו אמא שלהם.
קלטתי שהאימהות היא כנראה התפקיד הכי חשוב במדינה ואין שום פרס, אין הערכה, אפילו תעודת הצטיינות לא קיבלת.
אני לא כותב את זה סתם אני לא רוצה שיחלוף עוד יום בלי שתגידי לעצמך:
“את סופר אמא, עושה עבודה יוצאת מן הכלל, ואני מעריץ אותך.”
להיות אמא, אישה, עקרת בית בישראל זה תפקיד עם אפס הדרת כבוד למרות שהוא הכי חשוב. אולי אם תחלקי את המכתב הזה עם החברות שלך, נגרום לכולם להעריך את המקצוע הכי מסובך ומשמעותי בעולם אמא ישראלית.
