צללי העבר
רותי בן-צבי ניגבה בקפדנות את האבק מהכריכות ספרי עגנון הישנים, כשהדוור דפק על דלת הזכוכית של החנות הקטנה שלה ברחוב שנקין בתל אביב. אוקטובר גשום במיוחד, והמטר התל-אביבי בחוץ נראה אפור מתמיד הבוקר בדיוק שלושה חודשים מהלוויה של דורון.
“יש לך מכתב,” אמר הדוור, מושיט לה מעטפה לבנה בלי כתובת שולח. “תחתמי כאן, בבקשה.”
רותי הרימה גבה בפליאה. בימי וואטסאפ וג’ימייל, מכתבים מנייר כמעט לא מגיעים, ואנונימיים נדיר כמו חמסין בפברואר. היא חבשה את משקפי הקריאה ופתחה את המעטפה על הדלפק.
רותי בן-צבי היקרה. מצטערת שאני מטרידה אותך בתקופת האבל שלך, אך המצפון לא נותן לי לשתוק יותר. בעלך המנוח, דורון כהן, חי שתי חיים בעשרים השנים האחרונות. אם את רוצה לדעת את האמת, בואי מחר בשעה שתיים לפלאפל דוקטור שקשוקה ברחוב הקיבוץ. אני אהיה עם צעיף אדום. סליחה על הכאב.
הידיים של רותי רעדו והמכתב נפל לרצפה. היא התיישבה על כיסא ליד הקופה, מרגישה שכל החנות מסתחררת סביבה. דורון? שלה? האיש שנשק לה במצח בכל בוקר בדרכו לאוניברסיטה? שקרא לה פסוקים משל עמוס עוז בערב? שמת מהתקף לב באמצע הרצאה על אלתרמן?
“זו טעות,” לחשה לחנות הריקה, “או סתם קונדס אכזרי.”
אבל הספק כבר נזרע. כל הלילה היא התהפכה במיטה, נזכרת בכל מיני מוזרויות מהשנים האחרונות: הכנסים התכופים של דורון, סיפורים חפופים על מחקר, שיחות טלפון שהוא היה עושה על המרפסת, דפים מהבנק שהוא תמיד לקח ראשון…
למחרת, בדיוק בשתיים, רותי נכנסה לפלאפל. ליד השולחן בפינה ישבה אישה צעירה כבת שלושים יפה, עם עצמות לחיים גבוהות ועיניים אפורות-עצובות. על צווארה צעיף קשמיר אדום.
“רותי בן-צבי?” קמה האישה. “אני שירה. תודה שבאת.”
“מי את, ומה את חושבת לעצמך?” קולה של רותי רעד מעצבים שהתקשתה להסתיר.
שירה שלפה תמונה ישנה מהתיק: דורון, צעיר בחמש-עשרה שנה, מחבק אישה וילדה.
“זאת אימי,” לחשה שירה, “וזאת אני. דורון… הוא היה אבא שלי. לא מבחינה ביולוגית, אבל הוא גידל אותי מגיל חמש. אימא שלי נפטרה בשנה שעברה מסרטן. לפני מותה היא ביקשה שאמצא אותך ואספר הכול, אבל לא הצלחתי כל עוד הוא היה חי.”
רותי הרגישה שהרצפה זזה תחתיה. המוכרת הגישה מים, אבל הידיים שלה רעדו כל כך שהיא לא הצליחה לשתות.
“זה לא ייתכן,” נשפה, “היינו נשואים ארבעים וחמש שנה. לא היו בינינו סודות.”
“הוא אהב אותך,” שירה נטתה קדימה. “הוא דיבר עלייך תמיד ברוך כזה… אבל אמא שלי… היא הייתה זקוקה לו. חולה נפשית. אחרי שאבא שלי עזב אותנו, היא ניסתה להתאבד. דורון היה המנחה שלה בתואר השני. הוא הציל אותה, ופשוט לא הצליח לעזוב.”
“עשרים שנה,” הזדעקה רותי. “עשרים שנה של שקר.”
“לא שקר,” אמרה שירה. “הוא פשוט קרע את עצמו בין החובה לבין האהבה. הוא שילם על הטיפולים של אמא, על הלימודים שלי. אבל כל ערב חזר אלייך. אמא ידעה שהוא נשוי, היא לא דרשה יותר.”
רותי קמה במהירות, הפילה את הכוס.
“אני צריכה זמן לחשוב. אל תחפשי אותי יותר.”
היא יצאה מהפלאפל בלי להסתכל לאחור. בחוץ הטפטוף התערבב עם דמעות על פניה. ארבעים וחמש שנות נישואין מה, הכול היה פיקציה?
בבית החלה לחפש. חיפשה בכל מגירה, בכל מסמך של דורון. במזוודה הישנה, מתחת לביטנה, מצאה מפתח לקופת חפצים בבנק וקבלה על שם פ. ס. ברק שם נעוריה של אימו של דורון, שמעולם לא השתמש.
בבנק, עם תעודת פטירה ומסמכי ירושה, קיבלה גישה לקופה. בפנים היו מסמכים: חוזה שכירות דירה בבת ים, דוחות רפואיים על שמה של חנה שירה, חולה במאניה-דפרסיה, תמונות של שירה בכל גיל מהגן ועד תעודת סיום אוניברסיטה. וכן יומן של דורון.
רותי התיישבה על הרצפה בכספת והתחילה לקרוא.
אני נבל. אני יודע. אבל לא יכול אחרת. רותי היא האור שלי, עוגן החיים היחידים שלי. אבל חנה ושירה… אין מי שיסייע להן. חנה מנסה שוב לחתוך ורידים כשאני מנסה לעזוב. ושירה… הילדה הזאת רואה בי אבא. איך אעזוב אותה?”
היום שירה התקבלה לאוניברסיטת תל אביב לספרות. היא רוצה להיות כמוני ללמד. אני גאה בה ושונא את עצמי. רותי שאלה למה אני בוכה. אמרתי שהתרגשתי מקריאת שתים-עשרה של יהודה עמיחי. האמת בכיתי על החיים הכפולים שלי.
חנה גוססת. הסרטן. הרופאים נותנים לה חודשים. היא מבקשת ממני לספר לרותי את כל האמת אחרי שהיא תמות. הבטחתי לה, אבל אני יודע שלא אצליח. אני פחדן. תמיד הייתי פחדן.
הכניסה האחרונה הייתה שבוע לפני מותו של דורון.
הלב שלי כבר לא עומד בזה. ממש כך. הקרדיולוג אומר שצריך ניתוח, אבל אני יודע זה העונש שלי. חייתי שתי חיים, והלב שלי נקרע. רותי, אם פעם תגלי תסלחי לי. אהבתי אותך בכל שנייה של החיים שלנו. אבל לא יכולתי לנטוש אישה חולה וילדה. סלחי לי, הטמבל הזקן.
רותי סגרה את היומן. ישבה בקור שבכספת, חושבת על כל שנות חייה עם דורון. האם הכול היה שקר? או שאולי פשוט תקועה במצב בלתי אפשרי?
נזכרה בעיניו עייפות, אבל תמיד מלאות אהבה. נזכרה איך אחז לה את היד בבית חולים כשחלתה, איך קרא לה שירים, איך צחק מהבדיחות שלה.
בערב התקשרה לרפי, חבר ותיק של דורון מהאוניברסיטה.
“רפי, ידעת?”
שתיקה ארוכה.
“רותי… כן. הוא ביקש שאהיה עד לחוזה ההשכרה. מצטער.”
“למה הוא לא עזב אותי?” שאלה ברעד.
“כי אהב אותך. באמת. אבל חנה ניסתה כמה פעמים לסיים את חייה. דורון לא יכול היה לחיות עם זה שהיה הגורם. ואז הופיעה הילדה שקראה לו אבא…”
רותי ניתקה. נעמדה ליד החלון והסתכלה על תל אביב בלילה העיר יפה כמו צנצנת של ממתקים אחרי מקלחת, אורות משתקפים שלוליות.
שבוע לאחר מכן פגשה שוב את שירה הפעם בחנות הספרים שלה.
סיפרי לי עליו, ביקשה רותי, על החיים שלו שאותם לא הכרתי.
שירה סיפרה שעות: איך דורון לימד אותה לרכב על אופניים, עזר בשיעורי בית, ניחם את אמא שלה בזמן משברים, בכפר בהוצאות שלה, בכה במסיבת הסיום של שירה.
“הוא דיבר הרבה עלייך,” אמרה שירה, “קרא לך המלאך שלו. אמר שלא מגיעה לו אישה כמוך.”
“הוא טעה,” רותי מחתה דמעות, “זו אני שלא מגיעה לגבר שקרע את עצמו בין חובה לאהבה עשרים שנה ולא נשבר.”
“את כועסת?”
“מאוד. כועסת. אבל גם מבינה. החיים אף פעם לא שחור-לב.” היא צחקה. “לב, במיוחד כשמדובר באהבה…”
רותי שלפה מהמדף עותק של סיפור על אהבה וחושך.
דורון אהב את זה. עכשיו ברור לי למה. קחי, זה היה שלו.
שירה לקחה את הספר בידיים רועדות.
רותי… אני מצטערת.
אל. את לא אשמה. אף אחד לא אשם, אפילו לא דורון. הוא רק ניסה להיות אדם טוב במצב בלתי אפשרי.
לאחר ששירה הלכה, רותי ישבה שעות בחנות הריקה. חשבה על דורון, על חייו הכפולים, על האבן שגרר שנים. ועל אהבה מוזרה, מורכבת, לא מושלמת, אבל אמיתית.
היא פתחה את היומן של דורון וכתבה שם:
דורון, אהובי. אני יודעת הכול, הכל הבנתי. ואני סולחת. אפילו גאה בך. נשאת עול שאחרים היו נשברים תחתיו. תנוח בשלום, יקירי. סודותיך יישארו איתי, וזיכרונך נקי. אשמור על שירה. הרי היא חלק ממך, ובכך חלק ממני.
רותי סגרה את היומן והניחה אותו בכספת. מחר יום חדש. היא תמשיך לשמר את זיכרון אהובה ואולי תמצא בשירה את הבת שמעולם לא הייתה לה.
החיים נמשכים מסובכים, מלאים סודות וגילויים, אבל אמיתיים. כמו אהבה שמנצחת גם את השקר, גם את המוות, וגם את כל השאר.
