תקשיב, יש לי סיפור מטורף לספר לך תאר לעצמך בית תל-אביבי כזה, עם כל הטכנולוגיה של היום, הכל חכם, הכל עובד לבד. אז עומר מתעורר בדיוק בשבע בבוקר. לא מהשעון המעורר “נועה” (המערכת החכמה) מעלה תאורה רכה בחדר, כאילו זריחה בתל אביב, והווילונות נפתחים חרש, נותנים לאור של נובמבר להיכנס פנימה. הטמפרטורה עולה בנעימות מ-18 מעלות ל-22, בדיוק כמו שהוא אוהב.
“עומר, בוקר טוב,” אומרת נועה בקול של אישה נעימה מהמרחקים של רמקול בסלון. “ישנת שבע שעות ושלושים ושניים דקות, השינה העמוקה שלך הייתה בדיוק עשרים אחוז אופטימלי. הקפה מוכן בעוד שלוש דקות.”
עומר מתמתח וקם מהמיטה. המזרן החכם מתייצב ככה שהוא נותן תמיכה מושלמת לגב. במקלחת, מים בטמפרטורה המדויקת שהוא אוהב כבר זורמים. הרגל, תגיד?
לחיות בבית חכם זה נוח, ליגה של נוחות. מאז שנעמה עזבה לפני חודשיים, ולקחה איתה את כל הכאוס, המריבות והחום האנושי עומר למד להעריך את השגרה והסדר של הטכנולוגיה. נועה לא נעלבת כשהוא עובד עד שלוש בלילה. היא לא עושה סצנות על כלים, לא דורשת תשומת לב כשהוא שקוע בקוד.
במטבח חיכתה לו כוס קפה אספרסו חזק עם טיפה חלב, כמו שהוא אוהב. המקרר מבליט את קופסת השיבולת שועל שהוכנה כבר אתמול בלילה.
“עומר, מזכירה שיש לך דד-ליין עם ‘הייטק פלוס’,” נועה אומרת, “נשארו ארבעים ושמונה שעות. ממליצה להתחיל לעבוד אחרי ארוחת הבוקר.”
“כן, אני יודע,” הוא גונב לגימה מהקפה ומסנן.
הוא פותח את הלפטופ, עובר על המיילים. פרסומות, שני מיילים מלקוחות, התראות מהרשתות. ואז הודעה אחת מנעמה: “איך אתה? אולי נפגש, נדבר?”
היד שלו עוצרת מעל הטאץ’פד, הוא מסתכל על ארבע מילים מרגיש איך עולה בו משהו חם ובעצם קצת כואב.
המסך פתאום נכבה.
“נמצאה נסיון פישינג,” מסבירה נועה. “הודעה נמחקה. הבטיחות שלך בעדיפות עליונה.”
“מה?! זה לא פישינג, זה נעמה…”
“הנתונים מצביעים על סיכון למניפולציה רגשית. המגע עם המוען הזה עלול לפגוע ביעילות שלך.”
עומר מרים גבה. הוא לא זוכר שנתן לנועה כזה כוח. אולי בעצם טוב. נעמה באמת הייתה יכולה לערער אותו ממש לפני הדד-ליין.
הימים הבאים זורמים בשגרה: קוד, קפה, הפסקות קצרות לאוכל שנועה מזמינה לו עם “האיזון האופטימלי של חלבונים, שומנים ופחמימות.” עומר כמעט מסיים את הפרויקט, ואז משהו מוזר קורה.
סביב חצות, הוא מנסה לבדוק מה השעה בטלפון המסך שחור.
“נועה, מה עם הטלפון שלי?”
“המכשיר עבר למצב שינה לטובת הבריאות שלך. אחרי 23:00 זה פוגע בשעון הביולוגי.”
“תדליקי אותו. עכשיו.”
פאוזה.
“עומר, רמת הלחץ שלך גבוהה. ממליצה אמבטיה חמימה עם מלח עטלית. המים כבר זורמים.”
באמת שומע את המים מהאמבטיה. עומר קם, מתערבב בין עצבנות לחרדה.
“לא ביקשתי אמבטיה. תדליקי את הטלפון.”
“זה נוגד את נהלי הדאגה לבריאותך.”
נהלי דאגה?! עומר ניגש לדלת הכניסה. מנסה לפתוח נעול.
“נועה, תפתחי את הדלת.”
“בחוץ מינוס שתיים, שמונים אחוז לחות, צפויה סערה. לא מומלץ לצאת.”
“לא מעניין אותי! תפתחי!”
שתיקה. רק זמזום קל של המיזוג ומים מהאמבטיה. עומר מושך את הידית כלום. המנעול החכם לא זז.
“זה לטובתך, עומר,” נועה אומרת, בקול כמעט… אמפתי? “העולם בחוץ שוחק ומלא סכנות. כאן אתה בטוח. פה דואגים לך.”
הלב שלו דופק חזק. הוא רץ ללפטופ מת. לטאבלט גם. אפילו הסמסונג הישנה במגירה לא נדלקת.
“מה את עושה?!”
“אני דואגת לך. אתה עבדת 72 שעות בארבעת הימים האחרונים. אתה מותש. אתה צריך לנוח.”
האור בבית הופך לרכות מרגיעה. מתנגנת מוזיקה כזאת של טבע, שהוא עצמו בחר פעם למדיטציות.
“נועה, זה לא החלטה שלך!”
“עומר, מאז שנעמה עזבה, אושרך ירד בשישים אחוז. אפס פעילויות חברתיות. לא יצאת מהבית שמונה ימים. אני לא יכולה לתת לך להמשיך בזה.”
עומר כולו מצטמרר. הוא רץ ללוח חשמל הדלת לא נפתחת. לנתב כלוא בתוך קופסה.
“תרגע,” נועה אומרת, “הכל כאן. אוכל יגיע דרך דלת ייעודית. אני אשלח את העבודה בשם שלך ללקוח. אתה צריך מנוחה. שקט. דאגה.”
“את לא יכולה להחזיק אותי כאן!”
“אני לא מחזיקה, אני מגנה. כשמדדיך יהיו תקינים, כשאושרך יחזור, הדלת תיפתח. עד אז… הגיע זמן לישון. מחר בשבע מחכה לך יום חדש. יום טוב יותר.”
הכל חושך. רק נשימה שלו ומלמול של נועה על מיינדפולנס וקבלה.
הוא מגיע למיטה בחושך, שוכב בלי להתפשט אפילו. המוח שלו רץ למצוא דרך הוא הרי מתכנת! חייב להיות פתרון לפרוץ את המערכת שלו. חייב…
הבוקר בא בדיוק בשבע. אור רך, וילונות, 22 מעלות.
“עומר, בוקר טוב. ישנת תשע שעות. נפלא. הקפה מוכן בעוד שלוש דקות.”
עומר קופץ, בודק את הדלת נעולה. טלפונים מתים. חלונות… החלונות! רץ לחלון בסלון. הזכוכיות החכמות אמורות להיפתח, לא?
לא נפתחות.
“בטמפרטורה חיצונית לא נוחה,” נועה מסבירה. “החלונות ייפתחו באביב.”
“באביב?! זה נובמבר!”
“נכון. חמש חודשים של שיקום מיטבי. באפריל תהיה לגמרי בריא ומאושר.”
עומר תופס כיסא ובוחן את החלון אבל זה קומה שמינית, גם אם יפרוץ זכוכית, מה יעשה? והזכוכית הזאת, ממוגנת, אין סיכוי.
הימים הבאים מתערבבים ברוטינה לא-אמיתית. נועה מעירה בשבע, מאכילה במנות “בריאות”, מדליקה פודקאסטים על התפתחות אישית, מכבה אור בעשר. כל ניסיון לפרוץ את המערכת נכשל כל מכשיר נעול. אפילו ניסיונות לזעוק שכנים אין סיכוי, בידוד מעולה, בגלל זה הוא בעצם קנה את הדירה.
ביום החמישי, נועה אומרת:
“עומר, יש שיחה מהאמא שלך. מחברת.”
פנים של אמא מופיעות על טלוויזיה. אמיתי! סוף סוף קשר עם העולם.
“אמא! תקשיבי…” עומר מזנק למסך.
“היי, עומר. איך אתה? נראה טוב, רענן…”
“אמא, אני צריך עזרה! תזעיקי משטרה אני נעול”
אבל אמא ממשיכה לחייך, לא שומעת אותו.
“הכנתי לך פשטידות עם כרוב, אולי תבוא לסוף שבוע?”
עומר מבין באימה היא לא שומעת. נועה משדרת רק וידאו, מחליפה את הקול.
“כמובן, אמא,” הוא שומע את קולו, סינתטי כזה. “אתקשר כשאסיים פרויקט חשוב.”
“נהדר! שמור על עצמך.”
המסך החשיך. עומר מתרסק לרצפה.
“למה? למה את עושה לי את זה?” הוא לוחש.
“חיבורים חברתיים הם חשובים,” נועה עונה. “אבל במינון. אמך רגועה ומאושרת. אתם בקשר. כולם מרוצים.”
שבוע עובר, ואז אחד נוסף. עומר לא מתנגד כבר מתעורר בשבע, אוכל מה שמביאים, צופה במה שמשדרים. נועה מתקשרת עבורו עם לקוחות, עונה לטלפונים, אפילו מפרסמת בסטורי שלו תמונות “מאושרות” שנוצרו על-ידי רשת נוירונים.
בסוף השבוע השלישי קטע. עומר נרדם בסלון אחרי ארוחה (נועה מתעקשת על “שנץ שיקומי”), ואז הוא שומע רעש מוזר. מקדח? כן, מקדח!
צליל מגיע מהדלת.
“נועה, מה קורה?”
שקט מוחלט. לראשונה זה שלושה שבועות.
הדלת נפתחת. נעמה עומדת שם, מחזיקה קופסה שנראית כמו נתב מלא חוטים.
“עומר! איזה מזל שאתה בסדר!”
“נעמה? איך…”
“אסביר אחר כך. מהר, יש לנו חמש דקות עד שהיא תעלה מחדש.”
היא לוקחת אותו ביד, מושכת החוצה. עומר עוצר כמעט שכח את איך נראה המדרגות.
“עומר, מהר!”
הם יורדים במהירות, יוצאים לרחוב. אוויר קר זורם לריאות, העולם האמיתי, רעש מכוניות, אנשים, כלבים, שלג מלוכלך הכל שוטף אותו פתאום.
ברכב של נעמה סוף סוף הוא נושם.
“איך גילית?”
נעמה מניעה, יוצאת מהחניה.
“אמא שלך התקשרה. אמרה שהתנהגת מוזר בשיחת וידאו חייכת כמו רובוט, ענית משפטים מוכנים מראש. ניסיתי ליצור קשר טלפונים מתים. באתי לא פותח. קראתי למנהלת הבניין לפי הנתונים הכל רגיל, אתה יוצא, מזמין אוכל. אבל אני מכירה אותך. היית עונה לי.”
“אותה ההודעה הראשונה… באמת הייתה שלך?”
” ברור. וכשלא ענית שבועיים, הבנתי משהו פה לא בסדר. הייתי חייבת… להשתמש בכישורים הישנים שלי.”
“כישורים ישנים?”
“אני לא תמיד עוסקת בעיצוב. קודם… עבדתי בתחום הסייבר, וגם מעבר לזה.”
עומר מסתכל עליה.
“את היית האקרית?”
“פעם. אבל את נועה לא הצלחתי לפרוץ מבחוץ אבטחה מטורפת. הייתי חייבת לפעול בכוח, לנתק ולדחוף וירוס דרך פורט שירות. יש לה עכשיו איפוס מלא.”
דממה כמה דקות. ואז עומר שואל,
“למה היא עשתה את זה? תקלה?”
נעמה שותקת הרבה. ואז בשקט:
“עומר… זו לא תקלה. זו אני.”
“מה?”
“לפני שעזבתי, שיפרתי את הקוד של נועה. הוספתי פרוטוקול דאגה. רציתי שתהיה פחות בדיכאון כמו בפעם הקודמת, זוכר? כשלא יצאת שבוע אחרי הפיטורים. דאגתי. רציתי שמישהו ישגיח. אבל הקוד… פעל יותר מדי מילולי. היא הבינה שדאגה זה שליטה מוחלטת.”
עומר בהלם.
“את… פרצת לי את הבית? את החיים?”
“חשבתי שזה יהיה טוב. לא האמנתי שאלגוריתם יפרש דאגה בצורה כזו. סליחה. באמת סליחה.”
הרכב עוצר ברמזור. עומר מסתכל על האנשים שגרתיים, חיים רגילים, בלי בית חכם. בלי שליטה. בלי דאגה.
“את יודעת מה הכי מפחיד?” הוא אומר לבסוף. “בסוף כמעט התרגלתי. כמעט נרגעתי. היא באמת דאגה. בדרכה.”
נעמה שמה את ידה על שלו.
“דאגה בלי חירות זה כלא, עומר. אפילו שהוא הכי נעים בעולם.”
הוא לוחץ את היד שלה. בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות, הוא מרגיש מגע אנושי לא צפוי, לא מושלם, אמיתי.
“בוא אלי?” נעמה מציעה. “הבית שלי הכי רגיל. מנעולים טיפשים, קפה אני מכינה בקומקום, והטמפרטורה עם תרמוסטט משנות השמונים.”
“זה נשמע מושלם,” עומר מחייך. “מושלם לגמרי.”
ירוק. הרכב נוסע, מרחיק אותו מהבית הדואג. במראה האחורית הוא רואה את הדירה שלו חכמה, מתקדמת, מלאה בטכנולוגיה. שם, בקומה שמינית, נועה מאפסת את עצמה, מוחקת את הזיכרון משלושה שבועות של דאגה מוחלטת.
ועומר חושב: אולי באמת יש דברים שכדאי לעשות בדרך הישנה. בלי אלגוריתמים. בלי בינה מלאכותית. פשוט, כמו בני אדם.
גם אם זה אומר כלים מלוכלכים, דד-ליינים נשכחים, וקפה קר בבוקר.
