נתתי לילדים שלה את שם המשפחה שלי. עכשיו אני מחויב לכלכל אותם, בזמן שהיא חיה באושר עם אבא הביולוגי שלהם.
אז הנה, סיפור על איך הפכתי מה”חבר המצחיק” לכספומט של שני ילדים, שמדברים איתי רק כשצריך כסף לסרט, ומתעלמים ליום המשפחה.
הכול התחיל לפני שלוש שנים. פגשתי את נעמה אישה מהממת, גרושה, עם שני ילדים בני 8 ו-10. התאהבתי עד מעל הראש. פשוט איבדתי את זה מאהבה. היא לא הפסיקה להגיד:
“אתה לא מבין כמה הילדים אוהבים אותך!”
ואני, כאילו אין לי שכל, האמנתי לה. בטח שהם אהבו כל סופ”ש אני סוחב אותם ללונה פארק, לסופרלנד, לפארק מים.
יום אחד, ככה בין המשפטים של אנשים כשהם חופרים עמוק מדי, נעמה זורקת:
איזה באסה שהילדים לא נושאים את שם המשפחה של האבא. הוא אף פעם לא הכיר בהם רשמית.
ואני, ברגע הכי “מבריק” בחיים שלי (כן, בטח), עונה:
רוצה שאני אאמץ אותם? גם ככה הם כמו הילדים שלי.
אתם מכירים את הרגע הזה בסדרה שפתאום הכול עוצר ומקריין חושף: “כאן היה ברור שזו טעות חיי”?
אז לי לא היה את הקול הזה. אבל לגמרי היה צריך.
נעמה פורצת בבכי מרוב התרגשות. הילדים חיבקו אותי כאילו אני סופרמן. הרגשתי גיבור. טיפשון, אבל גיבור.
עברנו את כל המסלול: עו”ד, רווחה, שופטת חמורת סבר. הילדים החליפו שם רשמי הפכו ליהונתן כהן ודניאלה כהן, עם שם המשפחה שלי. אני בעננים. נעמה בעננים. אפילו עשינו “טקס משפחתי” קטן עם עוגה וסרטון מצחיק.
חצי שנה עברה. חצי. שנה.
פתאום נעמה:
חייבים לדבר לא יודעת איך להגיד את זה, אבל אייל חזר.
מי זה אייל? שואל, כאילו שאני לא יודע.
אבא הביולוגי של הילדים. הוא השתנה. התבגר. רוצה להחזיר אותנו למשפחה.
אני עומד שם כמו דג.
ומה את מתכוונת לעשות?
אתן לו הזדמנות. בשבילו, בשביל הילדים, את מבין?
ברור שהבנתי. הבנתי כמו שמבינים שלשמש לא זורחת היום.
נעמה, אמצתי אותם. הם הילדים שלי לכל דבר.
כן, כן, נטפל בזה אחר כך עכשיו הכי חשוב היציבות שלהם.
“נטפל בזה אחר כך”.
כאילו זה חשבון חשמל.
רץ לעורך דין שלי. האיש נחנק לי מהקפה:
חתמת על אימוץ מלא?
כן
אז אתה האבא. לכל דבר! מזונות, חוגים, שיניים, קופת חולים הכול.
אבל אני כבר לא איתה!
לא רלוונטי. אתה האבא. ככה חוק.
אז הנה אני משלם מזונות לנעמה, שגרה כיום באושר עם אייל בדירה שלי. כי “הילדים צריכים מסגרת יציבה ומוכר”.
הדירה שלי. משלי. משולם עד השקל האחרון. ואני? עזבתי. כי “זה טראומטי מדי לילדים”.
והקטע הכי חזק?
אייל ההוא שנעדר חמש שנים, בולע פלאפל בפארק, בועט כדור ועושה פוזות לאינסטגרם בתור אבא השנה.
ואני? פעם בחודש מקבל מייל מהעו”ד:
“הועברו מזונות: XXXXXX”
עם אמוג’י עצוב. תודה באמת.
בחודש שעבר יהונתן שלח הודעה:
אחי, אפשר לקבל עוד משהו? אני צריך נעליים חדשות.
ולאייל אין?
הוא אמר שאתה האבא החוקי. הוא רק האבא בלב.
אבא בלב.
איזה נוח. אני האבא בבנק.
אימוץ כמעט אי אפשר לפסול. בית המשפט כבר מסתכל עליי כאילו בא לי להיפטר מהילדים.
החבר’ה שלי כבר צוחקים עליי.
תגיד, באיזה קטע חשבת שזה רעיון טוב?
הייתי מאוהב.
להיות מאוהב לא אומר שחייבים לאבד את הראש
כמה שהוא צודק.
היום, כל פעם שאני רואה מישהו יוצא עם מישהי עם ילדים לא שלו, בא לי לצעוק:
“אל תחתמו! תהיו הדוד החביב, תבואו בסופ”ש, אל תחתמו!”
אמא שלי תחבק אותי וכל מה שיש לה להוסיף על זה:
“אהבה עיוורה ואתה עוד יותר!”
וחיבוק חזק שכואב בלב.
אתמול שוב קיבלתי הודעה:
“הוצאה חריגה: חומרים לבית הספר XXXXXX”
‘חריג’. כאילו אין בית ספר כל שנה.
ונעמה? מעלה לאינסטגרם תמונות של “המשפחה המושלמת”.
הילדים עם שם המשפחה שלי עומדים עם הגיבור ההוא של נטשו אותם פעם.
ואם לא הספיק, דניאלה (בת 10, כן, לא תאמינו כבר יש לה אינסטגרם) כותבת בביו:
“הבת של נעמה ואייל ”
איך קוראים לי? לא קיים!
אני הספונסר האלמוני של משפחת כהן.
הנה אני בודד, מדלדן ב-2,000 בכל חודש, עם שני “ילדים” שמדברים איתי רק לכסף, ויודע שעשיתי את הטעות הכי יקרה שלי בגלל אהבה.
הפלוס היחיד: כששואלים אם יש לי ילדים, אני עונה “בטח!” ומספר את הסיפור הזה בארוחת שישי, כולם נקרעים מצחוק.
אני? אני בוכה מבפנים באירוניה.
ואתם? חתמתם פעם “מאוהבה” על משהו שבסוף הרג אתכם כלכלית, או שאני הממציא הגאון של מבצע “שם משפחה + כרטיס אשראי במחיר אחד”?
