אוֹי, סבתא הזאת, התחתנה, פגעה בילדים!
בשבת, כמו תמיד, אילנה הגיעה לבית של אמה. אמה בת שבעים ושמונה, חיה לבד כבר שנים רבות.
במשך סוף השבוע, אילנה מספיקה לנקות את הבית, לכבס בגדים. מכונת כביסה אוטומטית אין, וגם מים לא מחוברים לבית. בקיץ – גם גינה שצריך לטפל בה.
“מעבר אליי היה מקל עלייך, קצת מנוחה סוף סוף. אין לך שום פסק זמן, ילדה שלי,” אמה אומרת לה.
“מאמא, העבודה שלי בתל אביב. ונועה, הבת שלי, והנכדות גם שם,” אילנה נאנחת.
“שמעי, דני חזר. הוריד את הקרשים מהחלונות בבית. חמש שנים עמד המקום ריק, מאז ששרה נפטרה. הוא אומר שטייל בעולם, ועכשיו רוצה להזדקן כאן. שאל עלייך, כנראה יבוא לפגוש,” אמא מכריזה בהתרגשות.
דני… הוא היה האהבה הראשונה, מהתיכון. אילנה אהבה אותו, והוא לא הבין את זה בכלל. בסוף י”ב היא עשתה מעשה נואש – הטביעה דלי בבאר, ורצה לדני, לבקש שיחלץ אותו, אחרת אמא שלה תכעס.
דני לקח מוט והלך, התעסק חצי שעה עם הבאר, אבל שלף את הדלי.
“את חושבת שאמונה הזאת תעבוד?” הוא צחק כשהלך.
“בשביל מי שמוציא את הדלי – הוא הופך להיות בעלה,” כך האמינו הבנות במושב.
האמונה, מתברר, לא פעלה. דני עזב לעיר, סיים אוניברסיטה, עבר מקומות רבים, כמעט את כל הארץ עבר. התחתן והתגרש… ועכשיו, הוא חזר.
אילנה אחרי התיכון למדה חשבונאות בבאר שבע, לא רחוק מהמושב. עד היום עובדת בלשכת רואי חשבון. התחתנה, ילדה את נועה. לפני שמונה שנים התאלמנה.
בערב דני הגיע. השתנה, ברור, הזדקן והלבין.
“ואת כמו תמיד יפה,” הוא חיבק אותה.
“נו, למדת לשקר? לי, שכבר עברתי את החמישים, כמו אותך, אני הזדקנתי, השתניתי, והפסקתי להיות יפה כמו פעם,” אילנה קוטעת אותו בחיוך ודמעות.
בהמשך ישבו בגינה, שתו מעט ליקר רימון ביתי, שוחחו, שוחחו…
דני סיפר על שתי נשותיו, שניהם התגרשו בלי כעס. כל אחת קיבלה ממנו דירה וכל הרכוש שצברו יחד.
יש לו בן בוגר מהאישה הראשונה, שהיגר עם אמו לגרמניה. היא הייתה בת לאנשי קהילה גרמנית, שהובאה לישראל בשנות מלחמת העולם.
הנישואין השניים הסתיימו כי האישה התאהבה בגבר צעיר יותר – דני לא עצר בעדה, לא היו להם ילדים.
דני כבר בפנסיה, בזכות שנות עבודה בצפון ועל מפעלים קשים. מתכנן להקים צוות בנאים מהמושב, ולעבוד בבניית בתים, מוסדות, ושיפוצים. יש ביקוש, יש לו הון התחלתי.
“סיפרתי עליי מספיק. מה איתך? שמעתי שנשארת לבד,” הוא מתעניין.
ואילנה, מופתעת מעצמה, מספרת לו הכול. כנראה הגיעה לרגע הזה, צריכה לפרוק, ואולי זו הליקר.
“אני לא לבד, דני. יש לי משפחה גדולה – אני חיה בתפקיד המשרתת,” היא מתחילה בשקט.
“נועה אחרי התיכון לא רצתה ללמוד, התחתנה מיד. הביאה את החתן לדירה שלנו, שלושה חדרים – מספיק מקום. נולדה לה נכדה, יעל.
וכמו שבמקרה, כל עבודות הבית נפלו עליי. לנועה יש דיכאון, נולדה לה ילדה קטנה.
בעלי שלי – אדם זהב, עזר לי תמיד. אף פעם לא התלונן, ובוקר אחד פשוט לא קם. הרגשתי מוכה. אבל לא היה לי זמן להתאבל.
עבדתי, ניהלתי את הבית. ההוצאות עלו, החתן מרוויח מעט. כל הכסף שלי נשפך לקופה המשותפת. קיוויתי שכשיעל תגדל, נועה תשלח אותה לגן ותחזור לעבוד, יהיה לי קל יותר. אבל… כשיעל הייתה בת ארבע, נועה ילדה את נעמי.
יעל בכיתה א’, נעמי כבר בת חמש. נועה בבית.
בבוקר אני מכינה ארוחה לחתן ולילדים, מסדרת את יעל לבית הספר. הקטנה נשארת עם אמה. איך עם אמה? משחקת לבד, או רואה טלוויזיה, כי נועה ישנה עד הצהריים.
אני לוקחת את יעל לבית הספר, וממהרת לעבודה. בערב אני מבשלת ליום הבא, עוזרת לנכדות, מכבסת, מסדרת.
ניסיתי לומר לנועה שאני כבר לא צעירה, שתתחיל גם היא לעבוד קצת בבית. לא עזר. היא עייפה מהילדים.
החתן מרוצה: חמות עובדת, יש כסף, אין לו לחץ. ויש ירקות מהגינה.
הוא היה עוזר בגינה – אבל אין רכב. הוא רומז שאני אתן כסף לרכב, כי יש לי חסכונות. אני מפחדת לתת את כל מה שנשאר לי ולהישאר בלי כלום. ובכל מקרה, החסכונות שלי לא מספיקים למכונית.
אני עייפה. מבינה שזו אשמתי. גידלתי בת עצלה וחסרת בושה. מבינה הכול, אבל איך משתחררים מהמעגל הזה?”
“דני מביטים בה, ‘סיפור קשה… אל תתעצבני, נחשוב על פתרון. בואי נלך הביתה, עוד מעט עולה השמש.’ הוא נפרד והולך.
במוצאי שבת, הוא מביא אותה עם הרכב שלו לתל אביב. אילנה שמחה על כל האוכל מהגינה שהעבירה לעיר. דני עוזר לה להעלות את השקיות.
כשהוא עוזב, נועה שאלה: “מאיפה מצאת את הסבא הזה?”
אילנה מסבירה – זה בן כיתה לשעבר, ומתחילה לסדר ירקות.
שבועיים אחר כך, דני מגיע בצהריים ומתחיל להעלות מהבית ארגזים שאילנה ארזה מראש. החתן ונועה מתעוררים ומביטים בו בבלבול.
“מה קורה פה? מה זה?” הם שואלים יחד.
“אני יוצאת מהבית, מתחתנת, חוזרת למושב, מזדקנת עם דני,” אילנה אומרת.
“נו, לגמרי השתגעת בגיל הזה? מתחתנת? כלה בלי בית! מה עם ארוחת צהריים? הילדים שלך רעבים,” נועה זועמת.
“עכשיו את תתחילי להכין להם מזון, ולבעל שלך גם. עשר שנים חייתי עבורכם, עכשיו אני רוצה לחיות בשבילי. יקירה, תצטרכי להשקיע קצת בעצמך,” אילנה עונה בשקט.
“את בוגדת! אני לא מרשה לראות את הנכדות,” נועה צורחת.
“אני ממילא לא מתכוונת לראות אותן עכשיו, יש לי הרבה עניינים. ממילא ראיתי אותן בשנים האלה הרבה יותר ממך,” אילנה אומרת ויוצאת.
בדרך היא בוכה, כמובן.
“באמת הייתי צריכה להודיע מראש שאני עוזבת,” היא אומרת לדני.
“מי יודע מה היו אומרים? כנראה בדיוק את אותם הדברים, בתוספת הרבה העלבות. צריך לנתק בבת אחת, כי הם נצמדו אלייך מאוד. אחרת זה לא היה מצליח,” דני אומר.
אילנה סידרה את הבית של דני. הוא התקין עבורה שירותים חמים ומקלחון. נכון, צריך להביא מים ולמלא את המיכל הגדול, ומדי חודש להזמין שאיבת ביוב, אבל זה כבר זוטות.
אילנה התחילה לעבוד בבית הספר המקומי כאחראית תחזוקה. המשכורת קטנה יותר, אבל הימים שקטים. דני עובד עם הצוות שלו בבנייה, תמיד יש הזמנות. הם חיים יחד, בשלווה והרמוניה.
כעבור חודש, החתן הביא את יעל ונעמי לסבתא. יעל סיפרה שההורים רבים לעיתים קרובות. אבא מבשל לבד מרק, מעבר לזה לא יודע. אמא חושבת על עבודה, אבל עדיין מתלבטת.
ביום ראשון החתן ניסה להשאיר את הקטנה במושב, אבל אילנה לא הסכימה: “אני עובדת, דני גם. ילדים צריכים לחיות עם ההורים, לא עם סבתא. תוכלו לבקר, אבל לגדל אותם תחזור אליכם. הם שלכם, לא שלי.”
החתן ונועה נעלבו מאוד, אבל שבוע אחרי זה שוב הביאו את הבנות לסבתא.
“רק לשבת,” החתן הסביר, וגם נשאר בעצמו – התגעגע לאוכל של אילנה.
כזאת היא – הסיפור הזה.
יש שיגידו שהאמא הייתה אכזרית כלפי בתה.
יש שיגידו שצדקה.
כמספר האנשים – כך מספר הדעות.
