במקום כנפיים בומרנג על הגב
“אני אשבור אתכם, תראו מה זה!” צרחה ברגש דגנית, אשתו של אחי, כשהיא עומדת מחוץ לדלת, פניה מלאות זעם.
“אבל למה, דגנית? הרי את כל הכסף העברתי לך, מה עכשיו?” אמא שלי הביטה בה, לא מבינה למה הכלה מאיימת עליה.
“איפה זה כתוב? איפה העדים? קבלה חתומה? את חייבת לי ולעידו חצי דירה!” דגנית לא זזה מהסף, עומדת חוצץ.
“תקשיבי לי, דגנית. לכי מפה, לטובתך,” אמרתי, מתערבת כשאמא שלי נשארה חסרת אונים. “אני הייתי עדה להעברת הכסף. מקווה שזה מספק אותך. תמסרי שלום לאחי, טוב היה אם היה מרסן אותך. אל תחזרי לכאן.”
“תצטערי, יהיה מאוחר מדי! אני אלך למכשפה ואקלל אתכם!” דגנית זרקה עם דמעות בעיניים ועזבה את המקום בצעד כועס.
אמא שלי, אחרי שאבא נפטר, מכרה את הבית במושב ועברה לגור איתי בדירה שלושה חדרים בתל אביב. הייתי אז אלמנה, מגדלת לבד את הבן, יפתח, בן חמש. קיבלתי את אמא אלי בשמחה.
“הילה, את חושבת שגיוני שאתן לעידו חצי מהכסף שקיבלתי מהבית? עדיין, הוא בני. דגנית משגעת אותו ‘אתה לא גבר, לא דואג למשפחה,'” אמרה אמא.
“אמא, ברור שתתני. זה הוגן,” השבתי, סמוכה ובטוחה.
הזמנו את עידו ודגנית אלינו, והכנסתי לה כסף ליד ביד. שנתיים עברו, ודגנית חזרה, דורשת עוד ועוד, מאיימת וקוללת. סגרתי את הדלת ואמרתי לה שלא תבוא יותר. מאותו יום, ניתקנו קשר. כאילו עברה בינינו חתולה שחורה. מאז הצרות לא הפסיקו, כאילו מישהו פתח ברז של כאב. כמו שאומרים: אתה בורח מהצרות, הן מחכות לך בבית.
אמא קרסה, אני חוויתי מחלה שלא ברור מה טיבה, יפתח התמלא אקזמה מדממת שלא עברה. צרות בלי סוף: מכשירים התקלקלו, דברים נשברו, השעון על הקיר עצר בחצות לילה. נאלצתי לפרוש מהמשטרה מוקדם, לטפל באמא ולהשיב את בריאותו של יפתח. כספים נעלמו מהידיים כמו מים.
הדירה הפכה לבית של סיגליות: בכל פינה, סיגליות ששתלתי וטיפחתי. מכרתי אותן בשוק; הן הצילו אותנו מהחובות. אנשים אהבו לקנות את הפרחים הקטנים.
משפחה הגיעה פעם בשנה, הביאו אוכל בשר, גבינות, פסטה, קמח, וגם בגדים משומשים אבל נקיים. שמחנו בכל דבר קטן שחילקו. הם הלכו, ושוב חזר המעגל של חסרון, מחלות ועצב.
כדי לא לאבד תקווה, שתלתי ערוגת פרחים קטנה ליד הכניסה לבניין. בקיץ זרעי פרחים נבטו: כלניות, חבצלות, ומשהו פשוט נוסף. זה היה הדבר היחיד שהכניס בי תקווה.
עבר לידי השכן מיכאל, עיניו סקרו את הערוגה.
“שלום, שכנה. אפשר לעזור? הנה כמה שקלים, תקני עוד פרחים, שיאירו את כולנו.”
הרמתי גבות, לא מאמינה. הוא הכניס לי כסף לכיס החלוק.
“קחי, גננית יקרה. תמשיכי להפיץ יופי.”
עפתי על הכנפיים, קניתי צמחי נוי חדשים. הערוגה הפכה גן עדן קטן, השכנים התפעלו.
מיכאל עצר לעיתים קרובות, נהנה מהמראה.
“רק לאנשים טובים פורחים פרחים כך,” אמר מדי פעם, מחייך.
כיבד אותי בממתקים, שוקולד, גלידה:
“זה בשבילך, הילה, על ההשקעה.”
אחרי שנים הכול התחיל להשתפר. אמא התאוששה, יפתח החלים מהאקזמה. הרגשתי אישה שמותר לה לאהוב שוב. יפתח, אחרי שראה את אמא חולה, החליט להיות רופא. התקבל באוניברסיטה בקלות, עבד בבית החולים, עזר בחדרי ניתוח. במהרה התחילו השכנים לבקש ממנו עזרה, לאבחן מחלות, לעזור במתן תרופות. יפתח הפך לרופא מרדים.
עשינו יחד שיפוץ בדירה. יפתח קנה רכב יד שנייה. התארס לעמיתתו, עינת, רופאה קרדיולוגית. הכול חזר לשקט וטוב.
לפני שבוע, דגנית התקשרה בקול חלש:
“שלום, הילה. אולי תבואי לבקר אותי? אני בבית חולים.”
הגעתי לפתח תקווה, לחדר אישפוז כללי. דגנית שכבה שלד, עיניה ריקות.
“מה קרה לך, דגנית?”
“נו… הלכנו לטייל, עידו ואני, מצאנו גולגולת אדם במעבה היער, הבאנו הביתה, ניקינו, הפכנו לאפרט. חצי שנה אחרי זה עידו נהרג בתאונה. חודשיים אחרי הבן שלנו נפטר כשהשתכר במוסך. אני חולה, דלקת ריאות קשה. הלוואי שלא הייתי לוקחת את הגולגולת ההיא! מאז רק צרות, הילה,” דגנית התייפחה בכאב.
“לא, דגנית, הכול התחיל כשפנית למכשפות והטלת קללות. הגולגולת הייתה רק גורם משנה,” אמרתי בלי היסוס. הבאת הרבה סבל למשפחתי.
“צודקת, הילה. אני מודה. הטלתי עליכם קללות ומרירות. בסוף נשארתי לבד. סלחי לי. בואי נשכח את המריבות. פעם היו לי כנפיים על הגב, היום יש שם בומרנג שורף.”
סיפרתי את כל הסיפור ליפתח, והוא לא נשאר אדיש:
“אמא, בואי נפנה את דגנית לבית החולים שלי. שם תקבל יותר טיפול. לא אדם זר…”
“מסכים, יפתח,” סלחתי לדגנית. הגיע הזמן לרחם עליה, נשארה לבד בעולם, בלי בן ובלי בעל.
מיכאל הציע שנצטרף לחיים.
“הילה, בואי נעבור יחד יהיה יותר שמח. את אלמנה, אני אלמן, ונוכל לשוחח.”
“כן, מיכאל,” עניתי, בהלם מהאושר שנפל עליי. הלב התחמם, נפשי פלטה אור.
אמא שמחה בשבילי:
“את רואה, הילתי, הגורל היה תמיד קרוב, התקרב אלייך אט אט, הסתכל ולמד. מגיע לך.”
דגנית משתפרת במהרה, רוצה לבוא להתארח. להזמין אותה? אשאל את יפתח ואת מיכאל…
