במקום כנפיים, בומרנג מאחורי הגב
“אני אשמיד את כולכם! תראו מה זה!” צעקה באובססיה דפנה, אשתו של אחי.
“למה, דפנה? הרי נתתי לך את כל הסכום. מה יש לך נגדי?” אמא שלי לא הבינה למה כל כך מאיימים עליה.
“נראה לך?! איפה זה כתוב שקיבלת ממך את הכסף? איפה עדים? קבלה? את חייבת לנו, לי ולגיל, חצי מהדירה הזו!” דפנה עמדה בעקשנות בפתח הדלת.
“טוב, דפנה, תצאי מפה יפה-יפה! אני הייתי עדה להעברת הכסף. זה מתאים? ותמסרי לאחי שלי שלום. כדאי שהוא ירסן אותך. ואל תבואי לכאן יותר.” התערבתי, לא יכולתי לשתוק. אמא הייתה פשוט חסרת אונים.
“אתם תתחרטו! יהיה מאוחר. אני אפנה למכשף ואקלל אתכם!” דפנה סיננה בדרך החוצה.
אמא שלי, לאחר שאבא נפטר, מכרה את הבית במושב ועברה לגור איתי בדירת שלושה חדרים בתל אביב. הייתי אז אלמן, עם בן חמש בשם איתמר. קיבלתי את אמא בשמחה.
“רותם, תפריע לך אם אתן לגיל, אחיך, חצי מהכסף מהבית? הוא הרי הבן שלי. ודפנה פשוט שוחקת אותו, טוענת שהוא לא דואג לה מספיק.” אמא הסתכלה עליי בתקווה.
“שום בעיה, כמובן, תתני לו. זה הכי הוגן.” כך באמת חשבתי.
הזמנו את גיל ודפנה אלינו, והעברנו את הכסף לידיים. אחרי שנתיים דפנה צצה שוב, דורשת עוד ועוד, מאיימת ומקללת.
העברתי אותה החוצה, סגרתי את הדלת, ומאז שכחתי ממנה. שנים לא דיברנו עם האח ועם דפנה. כאילו חתול שחור הפריד בינינו. מאז איומים ורעות נחתו עלינו כמו גשם כבד צרות לא עוזבות אותנו. כמו שאומרים אצלנו: “מאסון לא נשאר יבש”.
אמא חלתה, אני התחליתי בעצמי בלי להבין למה, ואיתמר סבל מסרפדת קשה. הכול בבית נשבר, נפל מתלחש, והשעון על הקיר נעצר כל לילה. הייתי קצין משטרה ונאלצתי לפרוש לפנסיה מוקדמת, במקום להמשיך עד הפנסיה הרגילה. עזבתי את העבודה כדי לטפל באמא נכה ולטפל בילד חולה הכסף נעלם כמו מים בין האצבעות.
זכור לי, הפכתי את הדירה ל”בית סיגליות”: מלא סיגליות צמחו בכל פינה, גידלתי, התרבתי, ומכרתי בשוק בצהלה. הפרחים הקטנים הצילו אותנו מהחובות אנשים אהבו לקנות סיגליות.
פעם בשנה הגיעו קרובי משפחה, התארחו שבוע, הביאו לנו בגדים ישנים אך נקיים, ומצרכים בשר, פסטה, אורז, קמח… היינו מאושרים ממתנותיהם. כשהלכו, המעגל התחיל מחדש דלות, מחלות, אדישות.
כדי לא ליפול לייאוש, שתלתי ערוגה קטנה מלפני הבניין. באביב זרעתיה. פרחו לי חינניות, ציפורני חתול, לוע הארי. זה היה האור שלי.
עבר לידי השכן מיכאל, הסתכל על הערוגה וצחק:
“שבת שלום, שכנה! רוצה שאעזור לך בכסף לפרחים? תקני יותר, שכולם יקנאו.”
הרמתי כתפיים בחוסר ביטחון, והוא שם לי שטר בכיס החלוק:
“אל תהססי, רותם. את מביאה לנו יופי! קחי!”
עפתי על כנפי ההתרגשות, קניתי צמחים אקזוטיים, שיחים ערוגה צבעונית ופורחת. כל השכנים התפלאו מיופי הגן הקטן.
מיכאל היה עוצר כל פעם, מתפעל:
“רק אצל אדם טוב צומחים כאלה פרחים.”
היה מביא לי שוקולדים, גלידות, סוכריות:
“זה בשבילך, רותם, את עמלנית אמיתית.”
היה לי נעים לקבל מחמאות מאדם זר.
חלפו השנים, המצב השתפר. אמא הבריאה ושמחתה שבה. איתמר נרפא מהאור, הפכתי שוב אישה. פתאום רציתי אהבה, ולהרגיש צעירה לא משנה הגיל.
איתמר, שראה את סבתא כל כך חולה, החליט להיות רופא. התקבל בקלות להדסה, עבד בבית חולים, לאט לאט הפך לעוזר מנתח, והמון שכנים היו מגיעים אליו אבחון, זריקה, עירוי… איתמר רכש ניסיון והפך לרופא טיפול נמרץ.
עשינו שיפוץ קטן בדירה, איתמר קנה רכב משומש, ומבקש לשאת את חברתו מירה רופאה קרדיולוגית. הכול יציב ושקט.
ערב אחד דפנה התקשרה בקול חנוק:
“רותם, אולי תבקרי אותי? אני מאושפזת.”
הגעתי לבית החולים, מצאתי אותה, רגועה ועצובה. עיניה כבויות.
“מה קרה, דפנה?” הופתעתי מהמערבולת בעיניה.
“כך היה… טיילנו ביער, מצאנו גולגולת אנושית, הבאנו אותה הביתה, ניקינו, ציפינו בלכה, עשינו ממנה מאפרה. אחרי חצי שנה גיל נהרג בתאונה. ועוד חודשיים הבן שלנו נהרג במוסך. אני עכשיו חולה דלקת ריאות. למה הבאנו את הגולגולת הביתה? מכאן התחילו הצרות.” דפנה פרצה בבכי.
“לא, דפנה, זה התחיל מהרגע שפנית למכשפים. הגולגולת רק תוצאה.” אמרתי לה, כי יותר מדי סבל הביאה למשפחתי.
“נכון, רותם. אני מודה. הטלתי עין רעה, קללתי. הכעס שלי רעל אותי, בסוף נידונתי לבדידות. סליחה. בואי נשכח את המריבות. פעם היו לי כנפיים, עכשיו יש לי רק בומרנג. אני מרגישה את החריכה הזו.” דפנה מחתה דמעה, שתקה, ומהרהרת.
סיפרתי לאיתמר, והוא מיד אמר:
“אמא, בואי נביא את דפנה לבית החולים שלי. נטפל בה כמו שצריך. היא לא זרה.”
“כן, איתמר.” סלחתי לגמרי. צריך לרחם עליה נותרה לבד, איבדה בן ובעל.
…מיכאל הציע לחבר בין גורלותינו גר קומה מעלינו:
“רותם, תבואי לגור אצלי, יהיה לנו יותר שמח. את אלמנה, אני אלמן. נדבר יותר, נסייע זה לזה. מסכימה?”
“כן, מיכאל.” לא האמנתי למזל שפתאום שלח לי את חום הלב.
אמא שמחה:
“רותם, תראי, המזל היה כל הזמן לידך, לאט לאט התחיל להתקרב. הגיע הזמן. מגיע לך להיות מאושרת.”
דפנה מתאוששת, רוצה לבוא לביקור. אחשוב יחד עם איתמר ומיכאל
בחיים למדתי מה שזורעים, קוצרים. גם אם בומרנג מאחור, יש מקום לכנפיים. סולחים, פותחים שערים ליופי חדש.
