הסבתא המסכנה של בעלי הורישה לנו את ביתה, וכשפתחנו את הארונות שלה – לא האמנו למראה עינינו.

לבעלי הייתה סבתא. כל קיץ הוא היה מבלה אצלה בבית. היא לא התרגשה מזה בכלל להפך, נראה שהיא נהנית מהחברה (ושקט בבית מצד הילדים). באותם הימים הייתה לה חברה קטנה משלה. היא ניהלה את הכל בעצמה, מכרה עשבי מרפא לבתי מרקחת ברחבי הארץ. בעלי אין לו מושג איך היא סידרה את כל העסק, אבל מה שהוא כן זוכר זה שהיא הרוויחה יפה מאוד, בטח ביחס למה שנהוג היה אז.
היא הייתה אישיות מיוחדת מין טיפוס שאוהב אנשים, במיוחד את בעליי, ומעולם לא התקמצנה כשהיה מדובר באוכל. אבל, בכל הקשור לכסף לבילויים קטנים או ממתקים על זה אין מה לדבר. כולם בטוחים שהיא חוסכת למשהו גדול. בבית שלה עמדו ארונות עץ ענקיים, מלאים מגירות ותאים סודיים, וכל דבר סגור עם מפתח וכמעט שאף אחד לא ידע מה יש בפנים.
כשהיה ילד, בעלי ניסה לא פעם לגלות מה באמת מתחבא בארונות, אבל היא תמיד אמרה: “זה רק לענייני עבודה”. ואז, הזמנים השתנו. פתאום כולם הפכו ליזמים, והתחרות דחקה אותה הצידה. אז היא התחילה לעסוק בריפוי קיבלה אנשים, לא רצתה תשלום, אבל איכשהו אצלה תמיד התנייעו אנשים עשירים מאוד. באנו לבקר אותה כשעוד הייתה בחיים. הייתה גרה בצניעות לא מהעולם הזה, מתלבשת כמו סבתא בסדנאות יצירה, אוכלת בקושי משהו. כל ביקור היינו מביאים לה אוכל, והיא? מסרבת בנחישות. “אל תפנקו אותי, אני כבר רגילה”, הייתה אומרת. כנראה באמת חשבה שמטבוחת סבתא מהשוק זו שחיתות.
כשנפטרה, השאירה לבעלי את הבית. כשהגענו לטפל בענייני הירושה, מצאנו במחסן שלה הר של אוכל אבל הכל פג תוקף לפחות מתקופת רבין. התברר שכל הלקוחות היו מביאים לה אוכל ביוקר, והיא? הניחה בצד, שוכבת. ואז הגענו לארונות שם חיכה לנו ההפתעה האמיתית: המון חפצים יוקרתיים מהניינטיז, אוסף שמרגיש פחות כמו סבתא ויותר כמו מוזיאון נוסטלגיה לתרבות ישראלית. הכל בכמויות מוגזמות לגמרי. מי שומר כל כך הרבה דברים במקום כסף? למה להשקיע במחסן של נעליים ישנות במקום פיקדון בבנק הפועלים? באמת, אי אפשר להבין סבתא ישראלית.