בקשה אחת
את הידיעה שסבתא עברה דירה שמעתי מהשכנה. נהגתי תמיד לבקר אותה ביום ההולדת שלה, קניתי עוגה ושקית שזיפים סבתא ממש אהבה שזיפים. כשעמדתי בכניסה לבניין, מנסה להוציא את הטלפון מצלצולו, קראה אלי השכנה מהקומה הראשונה:
דינה’לה, זה את? סבתא שלך עברה דירה.
למען האמת, לא הייתה זו סבתא שלי באמת, אלא סבתא של בעלי לשעבר. הכרנו באוניברסיטה, אז הוא עוד גר אצלה. כשהביא אותי להכיר אותה, ממש פחדתי ידעתי שזה מבחן. להורים של אלעד לא היה, רק סבתא, שגידלה אותו מאז גיל חמש. אבל החששות שלי היו מיותרים סבתא קיבלה אותי מהרגע הראשון כאילו הייתי נכדתה ממש.
התחתנו בסוף שנה חמישית, וסבתא העניקה לנו מתנה בלתי רגילה דירת חדר בבת ים, בקומה חמישית וללא מעלית, אבל הייתה שלנו. כל החיים חסכה, לא רצתה להפריע לצעירים.
למעולם לא היה לי שום דבר משלי. אבא חורג הקפיד שאדע שזו לא הבית שלי: אסור לי לשתות מים מעבר למותר, לא לגעת באוכל שנועד לילדים שלו, והחשמל? תמיד גער בי שאני שורפת אותו לחינם. בגיל שבע־עשרה עבדתי כמלצרית, שכרתי חדר קטן שהיה יותר מחסן מאשר מקום לגור בו. לא זכיתי למעונות, כי הייתה לי תעודת זהות תל־אביבית.
אז הדירה הפכה בשבילי לארמון.
לא נשארתי שם זמן רב. שנה אחרי הנישואים, חזרתי מהמשמרת שעה קודם (רציתי להכין לאלעד ארוחת בוקר), וראיתי במיטה שלי בלונדינית חיננית, מעשנת, מעלה עשן שקט לתקרה. מהשירותים נשמע זרימת מים. היא אפילו לא נבהלה, רק התכססה בשמיכת סבתא, זו שקיבלנו לחג.
כך נגמרו היחסים שלנו חמש שנים יחד. לא עשיתי סצנה, התגרשנו בשקט. הדירה, ברור, נשארה לאלעד; לא דרשתי ממנה דבר, גם כשהבלונדינית הטרחנית ליוותה אותו בכל שלב הגירושים וצרחה: “תחתום לה, אחרת תידבק לגבר בעל משאית ותתבע את הדירה!”.
לאן עברה? התפלאתי ולחצתי על כיבוי שיחה.
לדירה שלכם! להם אמור להיוולד ילד, אז החליפו דירות.
אני התרגשתי. הסבתא התקשתה ללכת אחרי שבר באגן. הדירה בקומה חמישית, בלי מעלית איך תסתדר שם? הרי כאן הכניסה כולם יודעים אותה, תמיד תמצא מי שיעזור.
גם הידיעה על הילד החדש נגעה לי אלעד תמיד סירב שיהיו לנו ילדים, טען שצריך “לחיות לעצמך”.
תודה, רותי.
הלכתי לתחנת אוטובוס, המתנתי ארבעים דקות, מחזיקה עוגה מהבילה ומנסה לא לשבור אותה.
לחזור לדירה שבה הרגשתי את עצמי הכי מאושרת בעולם, היה לי עצוב. צעדתי בדרך הרגילה, שמתי לב לשינויים קטנים שלט חדש בחנות, גדר סביב שטח ריק בחצר הרימו מתקני משחקים לילדים, וילד בן שש ישב ליד שלולית, טבל את רגליו היחפות ומכריז:
אני בחוף!
חייכתי ונתתי לו שוקולד מהכיס:
קח, רובינזון!
סבתא כמובן עשתה כאילו הכל בסדר, הסבירה שהיא הציעה בעצמה:
אלעד בא אלי, יקנה לי אוכל, אם צריך ייקח אותי לבית חולים.
ומתי היה אצלך לאחרונה? שאלתי.
אתמול, בעצם.
ידעתי שהיא משקרת השקית עם האשפה תחת הכיור הייתה מטופטפת, הלחם ישן וקשה.
אני קופצת למכולת, אמרתי, ממילא צריכה לקנות גבינה, שכחתי.
פעם ראשונה שיקרתי על הגבינה.
סבתא ניסתה להתנגד, אבל התעקשתי. כשעזבתי, בכוונה השארתי מטריה, כדי שאבוא למחרת ואוכל שוב ללכת עם סבתא לקניות.
סבתא אמרה שאין צורך ואלעד מבקר, אבל כשהתקרב הסתיו ונדבקתי מהצטננות, לא הייתי שבוע ואז בעצמה התקשרה אלי, שאלה בשקט מתי אוכל לבקר.
היה קשה לבקר כל הזמן, אז מצאתי פתרון אחר דיברתי עם אותו הילד מהחצר, שב”בחוף” שיחק, בעבור חמישים שקלים לשבוע היה מפנה את האשפה בכל יום, ואת המצרכים הזמנתי משלוחה. אפילו קניתי לסבתא סמארטפון ולימדתי אותה איך משתמשים באפליקציה. אלעד תמיד טען שסבתא לא תסתדר, אבל היא דווקא הסתדרה מצוין.
אני באה אליה פעם בשבוע, לפעמים יותר, לפעמים פחות. סבתא שכחה בכלל שאלעד היה פעם בעלי, התהדרה בנכד החדש, חייכה מהסרטונים שאלעד שלח לה לסמארטפון החדש.
כבר הביאו את נין שלך אליך? שאלתי.
מה את מדברת, הוא עוד קטן!
ביום ההולדת שלו, בכל חג סבתא ביקשה ממני למשוך עם הכרטיס עשרת אלפים ש”ח כדי לתת מתנה לנין.
גם לי ניסתה לתת כסף, אבל סירבתי.
אני מאוד איעלב אם תיקחי, אמרתי.
פעם אחת אמרה סבתא:
טוב, אז תבטיחי לי רק דבר אחד, ותעזבי אותי בכסף.
איזה דבר?
אגיד לך, בזמן אחר.
אמרתי לה: בסדר.
כשפבל נכנס לחיי, סבתא הייתה הראשונה לדעת. הייתי כמעט מנותקת מאמא שלי היא התדרדרה עם אבא חורג, שתו ללא הפסקה ונתנה לי רק עלבונות.
איך לא החזיקת גבר עם דירה?! כזאת טיפשה! תמיד תתמוטטי בחדרים שלך!
לפבל לא הייתה דירה. אבל הוא הבטיח להיות חרוץ ולהרוויח אחת, היה צעיר ממני חמש שנים. סירבתי לו זמן מה, אבל לבסוף הסכמתי. משפחתו קיבלה אותי באהבה בית קטן בשכונת גבעה, חמישה אחים נוספים.
לא חזרתי לנסות להביא בת בפעם השביעית, אמרה לי אמו עם חיוך עצוב, אני מחכה לנכדה. רוצה ילדים או קריירה?
רוצה, עניתי.
אז אני מחכה ממכם לנכדה, פבל הכי מיושב, השאר עדיין שובבים.
החתונה הייתה צנועה, בלי חגיגה, עם הכסף נסענו לטיול.
חששתי איך תסתדר סבתא בלעדי, אבל לא הייתה לי ברירה.
לא סתם דאגתי. איך זה קרה אף אחד לא ידע אולי הרגישה רע וניסתה לבקש עזרה, או רצתה לרדת בעצמה לפחי האשפה מצאו אותה על המדרגות, כבר קרה.
ידעתי שאסור לי לבכות ולהתעצב מאוד רק אתמול עשיתי את הבדיקה ורציתי לבשר לסבתא שאני בהריון איך לא לבכות? הרי אם לא הייתי נוסעת, זה לא היה קורה! אפילו להלוויה לא הספקתי לבוא אלעד בכלל לא הודיע לי, למרות שידע שאני ממשיכה לבקר את סבתא. לא חייגתי אליו ולא רבתי.
אחרי מספר ימים חייגה אלי אשתו של אלעד.
חושבת עצמך חכמה? נגיש תביעה ונוכיח שהיא לא ידעה מה היא חותמת!
לא הבנתי על מה היא מדברת כל הזמן צעקה “הדירה, הדירה!”
יום למחרת התקשר אלי הנוטריון. הזמין אותי לקרוא את צוואת סבתא. מתברר שסבתא השאירה לי גם מכתב אישי.
קראתי אותו ודמעות בעיני. סבתא כתבה כל כך הרבה טוב עלי, הודתה לי כאילו הייתי באמת נכדה שלה. לא עשיתי זאת בשביל התודות, אלא כי אהבתי אותה באמת, ולא היה לי אף אחד אחר.
“ואיך שביקשתי ממך,” כתבה, “קבלי את הדירה במתנה, אין לי איך להודות אחרת.”
חשבתי שסבתא מדברת על הדירה הקטנה, אבל הנוטריון הסביר: מדובר בדירת שני חדרים, זו שאלעד ואשתו גרו בה. הדירת החדר הייתה שייכת לאלעד, סבתא הרי נתנה אותה במתנה לו.
ביקשתי זמן לחשוב, התייעצתי עם פבל. לא רציתי דירה שיתקשרו אלי ויאיימו, שלא אפסיד ילד בגלל מלחמות אבל לא לקיים את בקשת סבתא? גם לא אפשרי.
לבסוף החלטנו יחד.
הזמנו את אלעד ואשתו לנוטריון, והתייעצנו איתו. הוא חשב שאני לא חכמה, אבל לא התווכח.
אשתו של אלעד תקפה אותי מילולית, כמעט פיזית, אם פבל לא היה שם.
תשתקי, אמר אלעד פתאום, היא קיבלה את הדירה בזכות, כי טיפלה בסבתא שלוש שנים.
נדהמתי הכנתי נאום שלם.
אין מה לדבר פה, אעביר את כל החפצים ונעזוב, אמר בלי להביט בי.
אז הצגתי את התוכנית שלי שלא ארצה להרוס את החיים שלהם, לי מספיקה הדירה הקטנה בפריפריה. עם הנוטריון כבר דיברנו איך להעביר הכל נכון, וצריך רק הסכמה מאלעד.
אז הוא הסתכל עלי בעיניים אשמות,
אשתו מיד נרגעה, דרשה קפה ועוגיות.
נולדה לי בת. קראתי לה טליה, על שם סבתא. אמא של פבל שמחה מאוד הרי עוד יהיו לה נכדות, אבל טליה תמיד תהיה האהובה ביותר
© שלום, עצבכשגדלה טליה והתחילה להבין את העולם, סיפרתי לה על סבתא, על הדירה הישנה בבת ים ועל הילד שהמשחק שלו היה “בחוף”. הראיתי לה את הסרטונים שסבתא שמרה בטלפון, ובכל יום הולדת הבטחתי לה שזיפים ועוגה.
פבל ואני היינו יושבים בערבים, מסתכלים בטליה חולמת, שואלים את עצמנו איך הפך בית קטן לארמון, ואיך בקשה אחת, פשוטה וללא תשלום, יצרה חיים חדשים של טוב.
לפעמים, כשמתקשרים חברים לשמוע איך הסתדרנו, אני עונה בפשטות: “כך למדתי מאישה גדולה, שסבתא קראו לה. לא צריך הרבה כדי להעניק בית, רק לב פתוח ובקשה אחת אמיתית.”
ובכל פעם שאני צוללת לחלום, אני רואה את סבתא מחייכת, מזמינה אותי לקפה, נותנת לי שטר קטנטן “לנין, שיהיה לו טוב”, ואומרת: “העיקר שתהיה לך שלווה, דינה’לה.”
וכך, בכל שנה, אני מספיקה לחיים לא בזכות הדירות, אלא כי קיבלתי מתנה שאין לה מחיר: בית של אהבה.
